יהודית סספורטס (נולדה ב-1969) היא פסלת ואמנית ישראלית הפועלת בישראל ובגרמניה.
אוריין: אנחנו יצורים רגשיים, המחפשים משהו פיזי ורציונלי, שאנחנו יכולים להעמיס עליו את התחושות שלנו. את בחרת בתערוכות שלך בבית ומטבח, כמגרש שבתוכו את משחקת עם מה שאת רוצה להראות ולהציג. בעצם הטריגר שלך זה לא הבית, אלא משהו מעבר לזה. למה “בית ומטבח”? האם הם נותנים לך מרחב מספיק, כדי להציג את כל אותם דברים שאת רוצה להביא?
סספורטס: זו הגדרה ממש טובה, הצגת מבנה כזה, שיש איזושהי סיטואציה שהיא רגשית לגמרי, אינטואיטיבית, והיא מחפשת לה ייצוג רציונלי יותר. הייצוג שלי מתקשר ברוב העבודות לטריטוריה של הבית. למה? אני גם לא יודעת, אין לי תשובה. אני יכולה לנסות לשחזר מהלכים, איך הדברים התחילו. הרעיון היה להתחיל מדברים הכי קרובים לגוף שלך, פיזית, למהלך החיים היומיומיים שלך – אתה קם בבוקר, עובר מהמיטה לאמבטיה, משם חוזר לחדר ומשם למטבח ומשם לסלון. איך אתה בעצם מתנייד בתוך הטריטוריה הזו שנקראת בית, יחידת מגורים, ובעיקר מערכת היחסים בין סובייקט לאובייקט, בין סובייקט לחפצים שסובבים אותו. מערכת יחסים שמבוססת על השלכות רגשיות, של מצבים רגשיים על אובייקטים,
איך אובייקטים צוברים בתוכם זמן, איך הם צוברים בתוכם זהות, איך אתה בונה את הזהות שלך דרך אותם אובייקטים.
איך אתה מתחיל ליצור איתם קשר, מסוג מאד מסוים, כי אני חושבת שלא לכל האנשים יש את אותה מערכת יחסים עם חפצים, ואני לא רק מדברת על המקום הזה של לאסוף דברים, אלא על סוג של דיאלוג עם אובייקט והאופן שבו אתה מאמין שאובייקט יכול לייצג משהו פנימי בך, כמעט לתת כח של חיים לחפץ. זה לא פטישיזם, אלא משהו אחר. יש רגע מסוים שבו אתה מזהה את סוג האנרגיה הזו בחפץ. בהתחלה זה לא לגמרי מודע. אני מדברת על תהליך שיכול לקחת לפעמים שנים, עשר או יותר. ברגע שאתה מתחיל לזהות את זה בסוג החפץ הזה, אז יש הרחבה של החפץ, אתה כאילו מרחיב אותו ואז אתה רוצה גם לנכס אותו, לצבור אותו, או חפצים אחרים שהם מזכירים מערך של תכונות מסוימות שחוזרות על עצמן בחפצים אחרים.
אני חושבת שלי, אולי בפשטות, ככה הדברים קרו, גדלתי בסביבה שבה באמת עשו חפצים (לאביה של סספורטס יש נגריה באשדוד. ג.א.), והערך לחפץ היה ממש דתי, כל ההקפדה על העשייה והאיכות שלו כתנאי. במקרה שלי זו נגריה שבה מייצרים ריהוט, אבל מסוג מאד מסוים, ממש על קו התפר עם אומנות. כל הזמן היה את העניין הזה של לייצר חפצים, שחלקם כאלה שאנשים, לקוחות, מזמינים ומשלמים עבורם ואילו חלקם האחר לגמרי לא פונקציונאלי, כאלה שאף אחד לא צריך אותם. החלק השלישי, אלה חפצים שהם בכלל המצאות ממקום של למצוא פתרון לסיטואציה מסוימת. נגיד, פתרון טכני לחלל מאד קטן, כמו אובייקט רב שכבתי, הוא יכול להיות שולחן עבודה, וגם לתפקד כמיטה וכארגז אחסון. משלב מאד מוקדם שלי הבחנתי באובייקט המאוד חשוד הזה. מה בדיוק הזהות שלו? מה התכונה הדומיננטית שלו? הוא הרי גם זה וגם זה וגם זה. ותמיד אלה היו אובייקטים מביכים כאלה, כי הם היו מענה לבעיה מסוימת, וגם פתרון שיכל להתקיים רק בתנאים מסוימים, ואם עוברים דירה אז הוא לא רלוונטי יותר, כי האובייקטים נבנו לנישה מסוימת. יש לזה היסטוריה מאד ארוכה, כמו השייקרס, אבל המקום שאני מדברת עליו הוא לא המקום של העיצוב, לא המקום של הנראות התרבותית, אלא מקום של צורך, הוא קודם כל פונקציונאלי, בא לפתור בעיה, והאסתטיקה – הקליפה החיצונית, הנראות שלו, היא ערך מוסף אבל שבא כחיפוי. הוא לא מנסה אחרי זה לקטלג עצמו, ההפך, הוא מחפה, כדי שבתור צופה זה יראה לך אובייקט אינוסנטי, היינו, זו באמת מיטה, והפונקציות הנוספות הן לא דבר שאתה רואה אותו כשאתה רואה את האובייקט בהתחלה, ותמיד הייתה מלווה בזה איזו הפתעה: אה, זו מיטה, אפשר גם לישון בתוכה, משהו קרקסי כזה. זה סוג של אלתור, המצאה. רק כיום אני יכולה להבין את זה, שבסביבה שאני גדלתי בה, ההשפעה של אותם חפצים עלי הייתה מאד חזקה וברור שאף פעם לא החפצים השפיעו עלי, אלא משהו בסיטואציה הרגשית, אני, אבא שלי, באזור הזה (אשדוד. ג.א.), להיות עם הוריך, לעשות את החפצים האלה כל הזמן. לאבי יצא שם של אלוף באלתורים ובפתרונות כאלה.
אוריין: אני מנסה לזהות בכל זה תחושות -אני מזהה כאן תמיהה על כך שעצמים כאלה יוצרים איזשהו דיאלוג, סיטואציה, הערצה וחרדת קודש לעצם, שהוא צריך להיות מושלם, הערצה ליכולת הטכנולוגית, לשלמות, אולי גם לאבא שיוצר את זה. אילו תחושות יש מאחורי כל זה, מה הרגשת כלפי כל זה?
סספורטס: עד גיל מאד מאוחר לא חשבתי שיש לזה משהו מיוחד בחיים שלי, או שהם בכלל יוצאי דופן. ברגע שהתחלתי עם אמנות, הלכתי למקום הזה. בפרספקטיבה של כמה שנים הבנתי שיש קשר בין הדברים, ולא במודע, הבנתי שזה משהו עמוק רגשית עבורי וזו הטריטוריה שאני אבחר בה. אני חיפשתי להתחיל עם סיפורים ביתיים, מקומות נרטיביים, ואיכשהו הטריטוריה הביתית תמיד נראתה לי. לא סתם בחרתי בטבע, משהו אורבאני, סיפורים בתוך בתים.
אוריין: את לוקחת את הדברים הכי אינטימיים שיכולים להיות ובונה אותם בצורה מנוכרת. אפילו הסימטריה צריכה להיות לא אסתטית.
סספורטס: נכון, נכון. תמיד הייתה לי מבוכה, או אי נוחות, או… אולי אני אגיד בצורה יותר ישירה, אולי המבנה הרגשי שלי כפי שתמיד זיהיתי אותו, אתה כל הזמן במין הצפה רגשית, הצד הרגשי יותר דומיננטי מהרציונאלי, אבל הוא בגלישה מתמדת, כמו מים שגולשים מהסיר. המצב הזה הוא בלתי נסבל, זה מין אובר רגישות מתמדת, ומשיכה לאזורים כאלה באמנות ובספרות, שמדברים על המקום הזה. אבל אף פעם לא נמשכתי למקום שמביא את זה לצופה, אם באמנות פלסטית או בספרות, מביא את זה דרך המקום שזה זה זה. המשיכה שלי באופן לא מודע, הייתה תמיד למבנה הרגשי המאוד מסוים הזה, אבל שהנראות שלו היא בדיוק הקוד ההפוך שלו. הסיפור הכי ספציפי, הכי אישי, בקודים הכי ויזואליים שיש. מבחינתי זה אתגר שתמיד ככה גירה אותי, איך אתה יכול לספר את הסיפור הכי אישי שלך, דרך מאפרה. האם נדרשת טריטוריה ויזואלית מסוימת כדי לספר סיפור שהוא בעל וולטאג’ רגשי.
אוריין: אנרגיה רוצה למצוא לעצמה צורה. האם יש לך מזה את ההנאה של המלך שמסתובב בשווקים אנונימי בבגדי היומיום, עצם זה שאת מרשה לעצמך להציג קודים מאד אינטימיים שלך בפרהסיה, בלי שאף אחד יבין? זו הרי גם דרך להשתחרר מהם.
סספורטס: זו לא טקטיקה של הסתרה וכיסוי, של לומר את הדבר הכואב ביותר והאישי בדרך שאף אחד אחר לא יבין. אני מוצאת במבנה הזה של גרעין מאד רגשי ומאד אינטנסיבי מבחינה אוטוביוגרפית, ונראות שהיא מאד פורמליסטית, אנונימית, מנוכרת או קרה – אני מוצאת בזה מבנה, שהתוצאה של זה כמו חלל שלישי. החלל החדש שנוצר מבחינתי מאפשר, אתה יכול לראות את הגנאלוגיה, הצירוף הקטלני הזה, מצד אחד יוצר נטרול האחד של השני, האוטוביוגרפיה מנטרלת את האנונימיות והאנונימיות מנוטרלת על ידי המצב הרגשי, אבל ביחד הם גם יוצרים משהו חדש, שאני לא יכולה להשיג אותו אם אני רק אדבר על זה, אם זה רק יהיה אך ורק הרציו האנונימי הזה, או רק המצב הרגשי הזה, הנטרול הזה יש בו ערך מוסף מבחינתי ומה זה לדבר. כמו בעבודותיי האחרונות על הגנאולוגיה של דירה, או איך אתה פתאום במבט על מרחף מעל הדירה שבה גדלת, אתה מעביר אותה למיפוי סכמאתי כזה, שכל דבר עבר איזושהי הפשטה, סימון, אבל זה המיקום שלו והתכנית המאוד מסוימת שלו והכל עבר השטחה דו ממדית סכמאתית, ואתה מרחף מעל ובכל זאת כשאתה עומד ורואה את זה, יש תחושה של איזושהי שכבתיות, שלא הייתי מקבלת אותה אם הייתי משתמשת בכיסאות, שולחנות, מיטות, או בייצוג הוויזואלי המזוהה של אותם חפצים. אוטומטית המפגש האנונימי הזה, אותי שולח למחוזות הרבה יותר מופשטים והזויים מאשר המקום הקונקרטי יותר, שבו חייתי כשהתחלתי באמנות. העבודה של העריסה למשל, עבודה מוקדמת יותר, כשאתה רואה משהו אתה מבין אותו, אתה מזהה עריסה, מיטה, שולחן מתקפל, מיטת ילד, אתה מזהה ויש את הפיתוי הזה שאתה אומר או.קיי. היום הפיתוי הזה פחות מעניין אותי, הסחטנות הרגשית פחות מעניינת אותי באובייקט, וזה מסובך כי אני יודעת שאני מאבדת המון אנשים בדרך, במובן הזה של תקשורת, כמה הדבר הזה מתקשר ומובן להם, אבל אלה דברים שאתה לא יכול לשלוט בהם, כי אלה תקופות בחיים שאתה נמצא.
אוריין: הייתי מעז להגיד, שיש לנו אדם – את, מאד מאד רגישה, ואולי גם באיזשהו מקום סימביוטיות ורגישות מסוימת לזולת, אבל היא בעייתית מבחינתך כדי לתפקד במציאות בצורה מעשית מסודרת. רגישות שיכולה להוביל למקומות שאת מפחדת להגיע אליהם.
סספורטס: הם בלתי אפשריים מבחינתי. רגישות מסוג זה יש לה מבנה רציף. ואצלי אין לה מבנה רציף, אלא מקוטע.
אוריין: לקחת חלק מאד מאד טעון בחיים שלך, ולא במתכוון אפילו, שמייצג ובו טמונים רוב הדברים האלה, ואת בונה את זה בצורה טכנית, בלי רגשות, לקחת את הדבר המאד רגשי ואת עובדת עליו עם שכל. גם הקווים שאת עושה הם סוג של ריפוי בעיסוק, ליצור שגרה מסוימת, כיסוי.
סספורטס: זו פעולת כיסוי, כן, אני פחות משלימה עם הכינוי ריפוי בעיסוק.
אוריין: את רוצה לעשות את הדבר שלך מבלי להיות תלויה בצורך לקבל תגובה מהצד השני?
סספורטס: כן, היום אולי. כשדיברתי על סחטנות רגשית התייחסתי לאובייקט, רמת הפתיינות שלו, על סוג של אסתטיקה מאד מסוימת. באותה תקופה האובייקטים של בקט מאד העסיקו אותי, מסיפורים של צ’כוב, כמו הסיפור “לישון”, כשהמשרתת הורגת בסוף את התינוק שמפריע לה להירדם 3 ימים. בגיל מאד צעיר הסיפור הזה עלי השפיע מאד חזק. כל הסיפור הוא על זה, שהיא מנסה 3 ימים להירדם ואז 3 משפטים לפני סוף הסיפור, היא פתאום הבינה שזה בעצם התינוק שמפריע לה להירדם ואז היא רוצחת אותו ונרדמת. אבל צ’כוב בונה את הכל כל כך ארוך. כשדיברתי על סחטנות רגשית דיברתי על סוג של אובייקט שחובק בתוכו סיפור מסוים, אובייקטים שחובקים בתוכם את הגבול הדק שבין אסתטיקה לקטסטרופה. משהו מאד יפה, אבל, הפנים והגב של אותו מקום וזה בתוך אובייקט מסוים. זה הדהים אותי. עניין אותי ליצור אובייקטים שמכילים בדיוק את שני המקומות האלה, אבל כל הזמן לעבוד על שני מרחבים שהם מאד שונים ב-d.n.a. שלהם. בגלל שזה חצי חצי, אז יש כל הזמן מתח לא פתור כזה. אבל אין את הרגיעה של אובייקט באמת אסתטי שאני ארצה לנכס ולשים אותו בבית. יהיה בו משהו מעיק, מטריד. אי נוחות שעדיין מפתה אותך להתקרב ולראות את זה. האובייקטים האלה, התעניינתי בהם בתחילת דרכי כשהייתי ממש סטודנטית, מרחבים דרמטיים, מיטות, עריסות, קבר, מגירות, קופסאות של פסנתרים, עם הופעה תיאטרלית, חפצים מאד יפים, שכמעט יכולים לתפקד בעולם היומיומי וכל אחד רומז על פוטנציאל של אסון. מיטה תמיד עניינה אותי ממצב של שינה, חלימה, איבוד שליטה טוטלי. כל הטונים המשתנים בעת הטשטוש לקראת ההרדמות. הטריטוריה לכל המצבים האלה היא מיטה.
אוריין: אמרת מיטה וקבר בנשימה אחת. איפה הבית כמקום מרגיע, כמבצר. נראה כאילו הבית אצלך הוא משהו שאת רדופה בו
סספורטס: האמת שלא היה אף פעם משהו שהרגיע אותי בתוך בית. זה לא קשור לעובדות ביוגרפיות מהחיים עצמם. אני יכולה לדבר על תחושה של חוסר פרטיות בבית. לא יכלה להיות לי פינה משלי בבית, כל הילדים השתמשו באותן פינות.
אוריין: שימי לב, שתמיד כשמדברים על “בית”, את מתייחסת לבית של ההורים שלך.
סספורטס: חשבתי שלזה אתה מתכוון. לעומת זאת, הבית הנכחי שלי מרגיע.
אוריין: יש בו משהו המזכיר את האמנות שלך?
סספורטס: הצבעוניות, כחול וחום. האמבטיה נראית כמו עבודה שלי.
אוריין: היית יוצרת את אותן עבודות גם אם היית גרה בחו”ל?
סספורטס: שאלה מצוינת. לא יודעת. אולי לא. יש דברים שאני מאד אוהבת רק עכשיו ויש דברים שהייתי משנה. האובייקטים לא לוקלים, הם חסרי זמן ומקום. רק בחדר השינה ובאמבטיה יש זהות ולא בסלון. אין בו שום דבר ספציפי. במטבח שלי גם כן, הרגשתי שאני בונה בו מיצב.
אוריין: על איזו עבודה היית בוחרת לדבר כעבודה מייצגת שלך?
סספורטס: על מטבחים. לדעתי התערוכה “הנגר והתופרת” היא המשך שלהם. כמו יחסים של מיקרו ומאקרו. כמו לראות משהו מקרוב ולהתרחק ממנו, העבודה של המטבחים הכילה מרכז ספציפי שעבר הגזמה והכפלה והפך לעיר וכאן זה לא מטבח שהפך לעיר, זו דירה שהפכה לעיר. העבודה הזו מאד שונה מהעבודה של המטבחים. למטבחים תחושות של פסאדות. נדידה של אותנטיות שנדדה ממקום אחר והתקררה בדרך, עברה תהליכים של סינטטיות. מעניינת אותי עדיין הנקודה האוטוביוגרפית, אבל עדיין לעבור בצינורות של הסינטטיות, לפסאדות, דרך מצבים של גראפיים או שטוחים, או כל דבר שיכול להיכנס ללקסיקון שלילי יותר של אותנטיות ומקור.
היום אני מבינה שהכל עשוי לפי מושגים צורניים שרק נמצאים אצלי בראש ואולי לא קשורים למציאות. כשאני מדברת על אותנטיות סינטטית, אין לי הרבה פרטנרים לדיאלוג הזה. בודדים יכולים לגעת בזה. כנראה זה משהו שהוא כל כך מוטמע וקיים ולא נראה כחריג. אותי זה מעניין. יש רמה אחת של התייחסות תרבותית – איך אנשים ניסו בכל מחיר להיאחז בקודים של האותנטיות, המקוריות והסממנים הויזואליים שמייצגים אותם. זה אני. הדברים האלה עברו זמן והתרחקות והאחיזה הפכה פחות ופחות אפשרית, וזה החליק לך ונשאר לך משהו אחר.
מנקודה תרבותית ציבורית אפשר לומר, שזה תהליכי שכחה וזמן, בלייה, שחיקה. ואתה יכול להתייחס לזה במובן מאד סובייקטיבי, אישי, של הכאב של זה. שכשאתה מותר על כל כך הרבה דברים שבסוף אתה יוצא שקוף. אתה נזהר ומנסה לשמור על באלאנס.
באשדוד כשראיתי מבנה “ארמון כאילו”, שאחר כך הפך לקניון, זה ממש נגע ללב. התוצאה הסופית פתטית אמנם. המקומות שבהם תהליכים של זמן עושים את שלהם והופכים דברים ללא רלוונטיים והניסיון לשמר בכל מחיר את אותו רהיט, שטיחים, טפטים. אפשר לקחת דוגמא מכל הקהילות. החדר הערבי שבכל בית, השטיח במרכז ויש מבנה בצורת “ח”. ניסו לשמר את זה, שזה יהיה חדר ילדים וגם חדר התה. וזה אף פעם לא היה פונקציונאלי, חדר אחד שלם שמוקדש בדירה כה קטנה אך ורק לשתיית תה. המקום התרוקן מהתוכן שלו, בגלל שהשתמשו בו גם לדברים אחרים ונשאר בקליפה ובפסאדה שלו. זה נוגע ללב מבחינתי, דברים כאלה אותי מאד מרגשים. בכל קהילה אתה רואה את זה באופן אחר. בשנות החמישים אולי יכלו להשאיר את זה, אבל בינתיים עם הזמן דברים באמת השתנו. התהליך עבר מתוך הדירות הפנימיות החוצה. כל עוד זה התאפשר בתוך 4 כתלי הדירה, אז היו יותר תנאי שליטה על הסיטואציה. וככל שהאנשים התערו יותר בחברה, הסגנון התחלף ואז השתמשו בתחליפים ישראלים של התוצר המקומי, אבל עם אוריינטציה מאד מסוימת. למשל המושג קרמיקה עם ורידים, הכל סינטטי ועם זיכרון לשיש. החומרים האלה תמיד אותי הקסימו. פי.וי.סי. שמחקה שיש, פורמייקה שמחקה עץ, וקרמיקה שמחקה שיש. יש סוג של אוכלוסייה מאד מסוימת שזה ידליק אותה מאד, עד שהיא תסכים להחליף את הפסאדה האותנטית שהיא הסתפקה בה בעשר השנים האחרונות. זה הרבה מעבר לשיפוץ פרקטי של בתים ושינוי סגנון, אלא איך אנשים רואים באמת ויהרגו עצמם על השיש הזה והכח שהם נותנים לאובייקט להעביר את עצמם.
זה יחסי אמן אובייקט, אותו הסיפור לגמרי. איך אמן רואה חומר מסוים ומזהה שם משהו, סוג של קריאה, פוטנציאל. מעניין אותי שיפוץ בתים היכן שזה היה גם שיפוץ פנימי, שם זה מעניין אותי, ששיפוץ הדירה היה מטפורה לשיפוץ אישיותי. מבחינתי זה ממש טריטוריה מטפורית לגמרי לתהליך אחר שהוא מאד כואב. אולי לא בהכרח צריך להיות דרמטיים ולהגיד שהוא כואב, כי תהליך של כאב כרוך תמיד בתהליך של איבוד משהו, אבל אני מדברת דווקא על המקום שבו יש צמיחה של משהו אחר חדש לגמרי. לדור שגדל לתוך זה, זה לא ממש משנה, אבל עדיין זה סוג של אנרגיה שאתה גדל בה. אני גם לא מדברת על תחליפי חומרים זולים, אלא על חומרים מאד יקרים. זה לא ברירת מחדל של מצב כלכלי, זה בהחלט בחירה בתת מודע של אותם מקומות. מוילונות עד שטיחים וקרמיקות, ריצוף. כי הם עברו הרבה וריאציות. היה ניסיון לשמר את חדר התה, כל קבוצה, אני מדברת על התהליכים שזה עבר, התהליך הראשון, ניקח לדוגמא את חדר התה, שכבר בהופעה הראשונית שלו כאן התרוקן באיזשהו מקום. האפשרות הראשונה שהייתה לשיפוץ, נגיד, הייתה תהליך שעדיין שימר זמן, התהליך השלישי היה תוצרת הארץ. בתוצרת הארץ אני חושבת, שבתהליך השלישי והרביעי, כל אותן קבוצות אתניות פתאום הפכו להיות זהות, פחות או יותר, אבל כולן נמשכו פחות או יותר לאותו מקום. כשעשיתי את העבודה על המטבחים, צילמתי כל מיני חנויות שמוכרות מטבחים, מהדרום עד הצפון בכל הארץ. בדקתי איזה מטבחים עושים בבאר-שבע, באשדוד, זה נורא מעניין. מה הפורמייקה שהכי נמכרת שם, זה נורא מצחיק, איזו פורמייקה היא הכי חמה לאיזה חתך אוכלוסייה. זה מעבר לנתונים סטטיסטיים, זה מדליק. כשהייתי באיסטנבול למשל, נורא עניין אותי כל חנויות הקרמיקה וכל האביזרים לבית, אבל במקומות התעשייתיים יותר. זה אחרת לגמרי, יש שם משהו אוניברסאלי. אבל בארץ ההתרוקנות של המצב האותנטי, איך האותנטיקה התרוקנה, ואיך אתה באיזשהו שלב כבר לא מתייחס אליה כאל דבר שהתרוקן, אלא מבין שההתרוקנות הזו יוצרת מצב אחר חדש ועצמאי. זה כבר לא רלוונטי להגיד אוי כמה עצוב, היחסים לדבר הזה הם כבר לא יחסים של הפסדת משהו, הלך ממך משהו והכי מעניין במקום הזה זה איך הנוסטלגיה תחילה להתנטרל. למה עדיין במקומות כמו פאריז, שם עדיין הנוסחה שלגיה לאורך שנים עדיין רלוונטית, למה בפראג, במזרח ברלין, אותנטיות מסוג מאד מסוים תהיה רלוונטית לתקופה מאד ארוכה, ובארץ כאן, נגיד בתי קפה נפתחים עם איזשהו ניסיון לעצב אותם עם סוג של איזושהי נוסטלגיה מסוימת, שהיא פטינה, שזו הפסאדה הכי פרוורטית בעיני, כי נוסטלגיה לקלאסיקה מאד מסוימת אותנטית, לא יכולה להתקיים בארץ. זה התחיל מנקודה של שבר, בחיתוך מאד אגרסיבי, תרבות של אני חושבת, חומה ומגדל, אתה בא לכאן ואתה מיישב. זה יחסים של התקפה, זה לא יחסים של צמיחה. בטאי צ’י אתה עוסק בהישרדות, אתה יותר בהגנה מאשר בהתקפה וכשאתה מתגונן אתה כולך מתקשה, נהיה כמו קליפה, אוטומטית השורש שלך נחלש. הקליפה שלך מתקשה אבל אפשר לשבור אותך הרבה יותר מהר. זה מרתק. בתנאים הכי קשים, ברגע שיש לך מקסימום של גמישות, אז אתה לא נשבר.
אני חושבת שהרבה פעמים במציאות הישראלית היחסים הם באמת של שברים ולא הגמישות הזו שאני מדברת עליה. הגמישות מתאפשרת במצבים שבהם התרבות הרבה יותר מושרשת והיא הרבה יותר… יש לה היסטוריה, שכבות גיאולוגיות של עצמה, אז יש לה תמיד לאן לחזור. זו תנועה למטה. יש את האישי, הפרטי, הציבורי והקולקטיבי, אז אני חושבת שהפרטי הוא נגזרת. זה מאד שונה מה זה הפרטי ומה זה האישי, למשל. הפרטי הוא נגזרת של הציבורי. יותר מעניינים אותי היחסים בין האישי לאוניברסאלי. זה נראה לך אולי כדקדקנות, אבל זה לא. כמו יצירה של בקט, בכל שפה שתקרא אותו, מאשר בתנאי קיום מסוימים. העובדה שהוא יכול לעשות את זה למרות שהוא מתורגם, למרות שמאבדים דברים בדרך. כשהייתי במזרח ברלין, אמרתי לעצמי שאני צריכה לחיות פה. המקומות הללו שהם כאלה רוסיים עם ניחוח פולני, זה הדהים אותי, עדיין משהו מאד רוסי מיושן משנות ה-50, אבל עם ארומה עכשווית של כל הצעירים שהגיעו לשם. וזה לא משופץ כמו, זה זה. האנרגיה שם נהדרת. לשבועיים שלושה זה מדהים, אבל היה שם סוג של משהו שהוא עילג ולא מעודכן אבל מקסים, קודים כאלה שכיום מנסים לשחזר אותם באופנה מאד מודעת, סוג של משהו שנראה משנות ה-50 שמנסים למשל באיטליה לשחזר. אבל אז אתה רואה את התשתית הפיזית הזו אבל עם התשתית האנושית. אתה יודע שזה ימחק תוך כמה שנים, אבל לראות את האורגינליות הזו זה חזק נורא. בארץ אין לי באמת שום מקום שאני יכולה לראות את זה, ואם יש, אז זה שרידים שהנשימו אותם היסטרית כדי להגיע שוב למקום הזה. והעיצוב כבר חונק אותך, זה נעים, אבל כל כך מודע.
קראו גם:
