טקס הענקת פרסי התחרות הבינלאומית לעיצוב מסעדות וברים Restaurant & Bar Design Awards התקיים עתה בלונדון. מעצבי-על, אושיות עיצוב, עורכי המגזינים הנחשבים בעולם ומיטב המעצבים מכל קצוות העולם היו שם – ואיתם גם DOMUS ישראל, שהעורך הראשי שלו גיורא אוריין, שימש כשופט בתחרות, כדי להציג את מקומות הבילוי וההסעדה שעיצובן נבחר, מתוך עשרות מקומות מכל העולם.
עיצוב מסעדות הוא אולי התחום המרתק ביותר בעיצוב הפנים. המגורים שלנו למשל, שבעיקר בהם עוסקים המגזינים לעיצוב, הם המקום בו אנו באים להירגע, לאכול ולישון – קשה למצוא בהם יצירתיות עיצובית גועשת ומרגשת, והעיצוב שם ניכר בעיקר היכן שצריך להפגין את המעמד שלנו בפני השכנים. לעומת זאת, מקומות ההסעדה הם עבורנו מקומות בילוי, מפלט ובריחה, הם המקומות בהם אנו מתירים את כבלי המציאות היומיומית האפורה, משילים מעצמנו כל עול לטובת נהנתנות אותה אנו מזמינים באדונות נונשלנטית, זה המקום להתרגש, לעגוב ולהחיות את יצרינו. זה בדיוק המקום בו נדרש מעצב הפנים להחליף את הרוטינה בריגוש ולהעניק לנו חוויה בלתי נשכחת שתכה באז מהדהד ברחבי העיר. כאן הוא יכול לשחרר כל שריטה עיצובית ולשחרר כל רסן.
התחרות הבינלאומית לעיצוב מסעדות, בתי קפה ובארים Restaurant & Bar Design Awards, הנחשבת כבולטת בתחומה בעולם, מתקיימת בלונדון מדי שנה ומאות מעצבים מכל העולם משתתפים בה: מקומות הסעדה ובילוי מפאריס ומרומא, מארה”ב וממקסיקו, מיפן ומביג’ין, מקאטר, בירות ודובאי וגם מישראל, נבחנים תחת עינם הבוחנת של חבר שופטים הכולל את הדמויות הבולטות בעולם העיצוב. הקטגוריות בתחרות שונות ועוברות מעיצוב כללי, דרך עיצוב תאורה ועד לעיצוב התדמית הכוללת, המכילה גם את עיצוב השפה הגראפית מרמת הלוגו ועד לתפריט המסעדה. התחרות מציגה לקסיקון בלתי נדלה לכל רעיון, גחמה, סגנון או חוויה בעיצוב מקומות בילוי והסעדה: מזוהרים ועד למינימליסטים, מרומנטיים ועד להיי-טקים, ממסעדות נכבדות המאופרות בכבדות, ועד למיצבי מזון חווייתיים וחצי אפיזודיים יוצאי דופן.
בחבר השופטים יושבים אדריכלי על כמו קנגו קומה וזהא חאדיד ז”ל, מעצבי-על כמו Karim Rashid, טום דיקסון, אושיות קולינריה כמו גורדון רמזי, עורכי העיתונים הבינלאומיים החשובים בעולם בתחום, כמו Vogue Living, Guardian ,Frame, Elle Decoration, מנהלי העיצוב של רשתות בתי המלון Hilton Worldwide ו- Hyatt Hotels, בלוגרי עיצוב פופולאריים כמו Yatzer, אלברטו אלסי, המעצב הראשי של מכוניות יגואר ואסטון מרטין ועוד. השנה הוזמנתי אני להצטרף לחבר השופטים בתחרות, כעורך Domus ישראל. תפקיד זה זימן הזדמנות מרתקת, גם בהיבט האנתרופולוגי ולא רק המקצועי, לבחון חתך ענקי של מאות עבודות עיצוב מכל העולם, ולראות איך תופשת חברה בית קפה למשל, בקוריאה, סעודיה, מונטריאול, וינה לעומת תל אביב.
השייכות והתלות של כל מקום בילוי ולפיכך גם העיצוב שלו, לקונטקסט חברתי בו הוא מתפקד – עלה כבר בשלב השיפוט. באתי לשלב השיפוט עם הדעה המוקדמת, שעיצוב “טוב” – ולא משנה מה תהיה הגדרתו והנימוקים לאיכויותיו, הוא משהו שמבחינים בו מיד. ציפיתי שקבוצת השופטים המיומנים ועתירי הזכויות שבתחרות, בעלי אבחנה חדה והבנת “עיצוב”, יזהו מיד ובתמימות דעים מוחלטת עיצוב “טוב” או “רע”. שלא כמו ביצירה ספרותית הניתנת לאינספור פרשנויות של רבדיה הגלויים והנסתרים ואלה האנלוגיים, הרי שכשמשהו נראה טוב, זה ניכר על פניו, עוד לפני שלב הניתוח והנימוקים, שבסופו של דבר מאששים את האבחנה. תפיסה זו התבררה לי כחסרת יסוד, בערך כמו לחשוב שיפני ומרוקאי יסכימו מיד מהו אוכל טוב ומהו אוכל תפל. בדיעבד אני מבין שזה הרי ברור מאליו. כל חברה מתנהגת אחרת. מסעדה בה קבוצות סועדים רועשות יסבו סביב שולחנות ארוכים, תתאים מאד לישראלים האוהבים “לפתוח שולחן עם החבר’ה”, אולם תיראה המונית וחסרת אינטימיות לאנגלים. מסעדת עופות צלויים אוסטרית מצליחה, המעוצבת בקווים נקיים וירקרקים ומקרינה נימוס ואיפוק עיצובי, תיראה לישראלים סטרילית, חסרת חושניות ולא מגרה לאחוז פולקה דשן ככה ביד ולנעוץ בו שיניים רעבות.
לאור כל זאת, הרי שזנחנו מהר מאד את כוונותינו המקודמות לפרסם את המסעדות שחבר שופטים בינלאומי זיכה בפרסים ראשונים, שחלקן ודאי היו מעוררות תהיות ושאלות אצל קהל קוראינו האנין המורגל בריגושים שמספקות לו המסעדות הישראליות ובמקום זאת בחרנו לפרסום מספר מקומות ראויים מאותם אלה שזכו, אשר אני בחרתי לפי טעמי האישי.