"העבודה שלי נראית כמו משהו שכל אחד יכול לעשות", הוא אמר ל-CNN "אבל אף אחד אחר לא יכול לעשות את זה. זו הארכיטקטורה שלי." כולם יכולים ליהנות מהאדריכלות של מי שלא היה לו מספיק כסף כדי לרכוש השכלה והוא בנה את הקריירה שלו כולה בעצמו.
האדריכל היפני האוטודידקט נולד ב-1941 וסבתו, אצלה גר, טיפחה בו כשרון לאומנות. אלא שבאנדו הצעיר לא היה שמץ של הבטחה גדולה: הוא עבד זמן קצר כמתאגרף מקצועי וכנהג משאית, עד שבגיל 24 עלה על רכבת לאירופה “כדי לראות את העולם”.
מבנים גדולי ממדים משכו את עיניו, במיוחד עיצובי הבטון של Le Corbusier, הטהרן השוויצרי-צרפתי. אנדו העניק לכלב שלו את שמו, קורבוזיה.
לאחר שהפליג חזרה למולדתו באוסקה, ללא שום תואר או ניסיון בעבודה לצד מישהו מקצועי, אנדו קיבל רישיון לעסוק באדריכלות שלו והחל לתכנן מבנים. הוא היה ידוע אז כאדריכל “גרילה עירוני”.
מבתים זעירים עם חצרות פנימיות ועד מתחמי דיור רחבי ידיים ולאחר מכן כנסיות, שנראו כמו שיר הלל לסגנון שלו כמו לרוחניות בכלל. עשרות מבקרים מצלמים עד היום בטלפונים שלהם את מיצב הבטון, עם ספסלים פשוטים וגילוף צורת צלב מהפנט בקיר בטון מזוין, המעורר תחושה טהורה של רוחניות, כשהם נמצאים בתוך כנסיית האור, הקפלה המפורסמת של אוסקה, שמדגימה בצורה מושלמת את המניפולציה המזוהה שלו ביחסים בין בטון, חלל ואור. החגיגיות שיצר עוצרת נשימה.
כך כבר עד שנת 1995 החזון הקונקרטי של אנדו כבש את העולם האדריכלי והוא זכה בפרס הגבוה ביותר שלו: פרס פריצקר.
ביפן העבודות שלו מעוררות השראה. האוצרת של תערוכת הרטרוספקטיבה שלו ביפן, טענה “היפנים לא מנסים לעשות דברים גדולים, הם לא רוצים לטעות או לחלום חלום ענק והמסר שלו: תהיו חופשיים”.
אנדו משתמש באור טבעי כחומר המעניק צורות להוויה ויחסי גומלין חדשים לדברים. הוא יוצר במבנים העוקבים אחר צורות טבעיות של הנוף. הוא מדגיש את האין ואת החלל הריק כדי לייצג את היופי שבפשטות. הפשטות של הארכיטקטורה שלו מדגישה את הרעיון של תחושה וחוויות פיזיות. הוא מתמקד במושג הפשטות ובהתרכזות ברגשות פנימיים ולא במראה החיצוני.
אנדו עשה את פריצת הדרך שלו בשנת 1976 עם בית מבטון מזוין ללא חלונות. The Row House in Sumiyoshi ממוקם בין שלושה בתים יפניים מסורתיים, הוא מעוז מתבודד המוזן באור טבעי רק בחצר הפנימית שלו. זה אתגר את הרעיונות הקונבנציונליים של הבית וזיכה את אנדו בפרס מאגודת האדריכלות של יפן, אבל האם נוח לגור בו? הבעלים הנוכחי, שמתגורר שם 35 שנה, אומר: “בזמן שאני מרגיש את השינויים העונתיים במזג האוויר על בשרי מדי יום, אני מתרעם על הבית הזה. לפעמים אני מתרגש ולפעמים הבית הזה מאתגר. אבל מעולם לא השתעממתי מכל החוויות שהוא מספק לי.”
הדיירים של הבתים שלו הם כאלה המוכנים להקריב קצת נוחות, כדי להיות קרובים יותר לטבע, לקבל פרטיות רבה יותר, להיות מאותגר על ידי העיצוב של הבית. למרות שאנדו עושה פרויקטים ענקיים, הוא עדיין מאמין שהבתים הם החלק הבסיסי בעבודתו. “טום פורד, קארל לגרפלד,” הוא מפרט את המעצבים שהוא יצר עבורם בתים “מעולם לא שיווקתי את עבודתי וכולם באים אליי.”
בשנת 1992, המשפחה המחזיקה במותג האופנה בנטון Benetton גייסה אותו לעצב את הבית הבלתי נראה שלהם, ליד ונציה, בית בטון שקוע מתחת לפני האדמה, למען הפרטיות.
במקום אחר, ב-Kobe, על חלקת אדמה “בגודל בול דואר”, בנה אנדו מגדל בן ארבע קומות, עם חזית זכוכית שהכניסה את כל הנוף לתוך הבניין, אך הותירה את המבנה חשוף לפגעי מזג האוויר, דווקא מול חוף ים. “אנדו אמר לי שזה יהיה קשה לי רק כשתגיע סופת טייפון”, אומר הבעלים של הבניין “אני נהנה לגור בבית הזה, לא הייתי משנה בו כלום, זה המקום שבו אגור עד סוף חיי”.
באמצע שנות ה-80, אנדו הייתה חלק מפרויקט יוצא דופן באי נאושימה, שחווה ירידה באוכלוסייה, כאשר מפעל עיבוד המתכות של מיצובישי, שעליו הסתמכה כלכלתה נקלע לקשיים. למיליארדר היפני Soichiro Fukutake, מתאגיד Benesse, היה החזון להפוך את האי למרכז תרבותי והוא הזמין את אנדו לעצב את מוזיאון בית Benesse. הגלריה לאמנות נטמנה בחלקה באדמה, משהו שהפך לסימן מסחרי של אנדו ואמנים הוזמנו ליצור עבודות עבור המקום והמיקום הייחודי הזה.
זה היה מבנה מחולל. בעשור הבא, אנדו בנה שם עוד שישה מבני ציבור, בתים נטושים הפכו לבתי הארחה, האמנית היפנית Yayoi Kusama התקינה את אחת הדלעות המנוקדות שלה בקצה המזח ופסטיבל האמנויות התלת שנתי של נאושימה, מביא כעת כ-800,000 תיירים האי בכל שנה. אמנות שינתה את גורלו של האי נאושימה.
אחת מהעבודות הנודעות ב-50 שנות עבודתו, היא גבעת בודהה: פסל בגובה 13.5 מטר שהוקם בסאפורו, הוקאידו, 15 שנים לפני שאנדו הגיע עם המשימה – לבנות משהו שימשוך תשומת לב לפסל הדתי – אז הוא קבר אותו. כיום, פסל הבודהה יושב בתוך גבעת בטון מעשה ידי אדם, מכוסה לבנדר, רק חלקו העליון של ראשו מבצבץ. הבודהה נגיש למבקרים דרך מנהרה באורך 40 מטר.
זהו מוטיב שחוזר על עצמו, שכאשר אנדו מתמודד עם ארכיטקטורה קיימת, הוא בונה סביבה או בתוכה, אך לעולם לא מוריד או פוגע במקור. בשנת 2012 הוא חלה בסרטן ונאלצו לכרות כמה מאיבריו, מאז החלים מהמחלה, הוא כיום בן 82 והוא פעיל כמו תמיד והוא אומר “צריך לכבד אנשים זקנים, צריך לכבד בניינים ישנים. במקביל, אתה צריך להסתכל אל העתיד”.