הטלוויזיה הגיעה לישראל תחת מעטה של ספקות וחששות. פרנסי המדינה תפסו את הטלוויזיה כאיום; הם חששו שזה ישנה את המאפיינים הפוליטיים, החברתיים והתרבותיים של המדינה הצעירה. הם חשו ששידורי הטלוויזיה יהוו נטל כלכלי מיותר על המדינה ורכישה המונית של מכשירי טלוויזיה, תהווה נטל כלכלי גם על אוכלוסייתה. טלוויזיה, הם טענו, היא מותרות נחלתן רק של מדינות עשירות ומבוססות כלכלית.
הממשלה גם חששה שתוכניות טלוויזיה זרות וקלוקלות, לא רק ישנו דעות פוליטיות, אלא גם ידללו את התרבות העברית. יתר על כן, הטלוויזיה תפחית את כמות הזמן שאנשים מקדישים לקריאת ספרים ועיתונים, הולכים לתיאטרון ומשתתפים בפעילויות חברתיות ובכך היא מאיימת על הנורמות המסורתיות ועל חיי המשפחה.
ראש הממשלה דוד בן-גוריון, התנגד נחרצות להכנסת המדיה הטלוויזיונית וטען שהיא תהפוך את התושבים מעם הספר לעם המסך. שר החינוך יגאל אלון, חשש אז מתרבות של “נרגילות ורקדניות בטן”.
פוליטיקאים עיכבו את הכנסת הטלוויזיה לחיינו, זמן רב ככל האפשר, עד שהצורך התעורר במהלך מלחמת ששת הימים, ב-1967, להפיץ את החדשות על המלחמה במהירות בקרב האוכלוסייה וגם להילחם בתעמולה הערבית. הפלסטינים שחיו בשטחים, צפו בשידורי טלוויזיה ממדינות ערב וירדן החלה לשדר חדשות בעברית לקהל ישראלי. ישראל לא יכולה הייתה עתה להרשות לעצמה להשאיר את הציבור חשוף אך ורק לשידורים משכנים עוינים (צופים ישראלים נהגו להתעדכן משידורי הטלוויזיה הירדנית ובעיקר, להתמוגג מהעברית הרצוצה של שדרניה).

כך, ב-2 במאי 1968, השיקה רשות השידור את השידור הציבורי הראשון שלה – צעדת יום העצמאות של אותה שנה (במשך שנתיים לפני כן שידרה בארץ רק “הטלוויזיה החינוכית”, שפנתה לתלמידים מגן הילדים ועד לתלמידי תיכון, היא הוקמה על ידי משפחת רוטשילד, שתרמה אותה למשרד החינוך. כעת אוחדה הטלוויזיה החינוכית עם הטלוויזיה הממלכתית).
ערוץ הטלוויזיה הראשון, שנקרא מאוחר יותר “ערוץ 1” (כדי לזקוף לזכותו את הבכורה, נוכח הערוצים האלטרנטיביים שקמו), שידר בשחור-לבן, למרות שטכנולוגיית השידור הצבעוני חבקה עולם. כל רשתות השידור הגדולות בעולם שידרו בפריים טיים או בכל התכניות, בצבע מלא. בבריטניה, שידור הצבע הרגיל הראשון התרחש ב-1967 על ידי ה-BBC. שידורי צבע החלו ביפן ב-1960 ובברית המועצות ב-1967.
עד 1972, רוב מכשירי הטלוויזיה שנרכשו הותאמו לשידורי צבע והחל מ-1972 כל מכשירי הטלוויזיה החדשים היו “טלוויזיה צבעונית”, כפי שכונה אז המכשיר. ב-1974 החלו גם תחנות הטלוויזיה של ירדן ושל מצרים לשדר בצבע.
רשות השידור אמנם השקיעה בציוד צבעוני (אולפני הרצליה היו הראשונים להכניס ציוד אולפן צבעוני כבר בשנת 1973), אבל לחץ פוליטי אילץ אותם לשדר בשחור ולבן.
כשהטלוויזיה הישראלית החלה לקנות את הזכויות לסדרות וסרטי טלוויזיה אמריקאיים ובריטיים רבים שצולמו בצבע, הורתה הממשלה לרשות השידור למחוק את הצבע ולשדר רק בשחור לבן. הממשלה דרשה מרשת השידור להסיר את רכיב סינכרון הצבע הנקרא Colorburst, בהיעדרו המקלט אינו מסוגל לשדר בצבע ומציג רק תמונות בשחור-לבן. הכלי שבו השתמשה רשות השידור כדי למחוק צבע היה מותג שנקרא “מחיקון”.
הרקע למציאות הכמעט דימיונית הזו, היה העובדה שבסוף שנות ה-70 החלו להימכר בישראל מקלטי “טלוויזיה צבעונית”, שהיו יקרים יותר מזו שבשחור-לבן בלבד והצופים יכלו להנות משידורי צבע מהמדינות השכנות ותחנות פירטיות. העלייה בביקוש והמכירות של מקלטי טלוויזיה צבעונית, הדאיגה את הממשלה והיא חיפשה דרך לצמצם את מכירתם, מתוך השקפה כי מוצר המותרות היוקרתי הזה, מבליט את הפער בין עשירים לעניים ולשם כך למעשה הומצא “המחיקון”.

החשש מפני טלוויזיה צבעונית בארץ, היה גדול. “מעריב” הזהיר כי טלוויזיה צבעונית תהיה “אסון כלכלי” שמדינה ענייה כמו ישראל לא תוכל להרשות לעצמה, לכך הוסיף סגן שר האוצר, כי מקלט צבעוני צורך יותר חשמל, מה שיגדיל את צריכת החשמל.
פרופסור שלמה אבינרי פרסם אזהרה: “אלפי משפחות, שאולי רכשו מיטה לכל ילד בבית – או קנו מדי פעם ספר לילדים – יהיו בלחץ חברתי לבזבז את הכסף הזה על מקלט צבעוני”.
סגן ראש הממשלה הדהד את האזהרה “אין לי ספק שמשפחות רבות, שאין להן כסף לאוכל, ימכרו את הנכסים שלהן, יסתבכו בהלוואות כדי לקנות טלוויזיה צבעונית, בגלל הלחץ החברתי של סמל הסטטוס”.
היו אף שטענו שהקשיים הכלכליים הללו יביאו להתרחבות פשיעה אלימה, ביזה ושוד או סתם גניבה. ח”כ גרוס, אגודת ישראל: “ריבוי הפשעים והעבירות בין בני הנוער בעולם כולו הוא תוצאה ישירה מהשפעת הטלוויזיה. יום-יום אנו קוראים על גניבות, פריצות, רציחות ומעשי תועבה אחרים. חלק גדול בזה לטלוויזיה”.
תומכי הטלוויזיה הצבעונית טענו מנגד, כי טלוויזיה צבעונית לא תעמיק את אי השוויון החברתי יותר מאשר כל מה שמוצע בתחומי הצריכה, כמו מכוניות יוקרה. האם הממשלה תאסור אז מכוניות יוקרה? בעל טור אחד מתח ביקורת על הממשלה שחושבת שמכיוון שמישהו עני, הוא חייב לשבת בבית, לראות טלוויזיה שחור-לבן ולראות עולם אפור ודהוי.
אלא שהראש היהודי מיהר להמציא פטנטים לעקוף את המגבלה, כי ישראלים לא פראיירים – מהנדס האלקטרוניקה יצחק פוגל ז”ל (שהפעיל את מולי אדן, לימים נשיא אינטל ישראל), פיתח התקן ששולב במכשירי טלוויזיה צבעוניים של מץ (ובהזמנת חברת מץ) ואפשר להם להציג את התוכניות הזרות בצבע, על אף המחיקה שבוצעה על ידי רשות השידור. שמו המסחרי של ההתקן היה “אנטי-מחיקון”.
כיאה לסאטירה טובה ורוויית הומור, את השם הגה אפרים קישון. מספר בנו של פוגל, אמיר פוגל: “הטלפון מצלצל, אני עונה ואז במבטא הונגרי כבד אני שומע: ‘שלום הבן של פוגל, זה קישון מדבר, אני צריך לדבר עם אבא שלך כי הוא טוב בתור ממציא אבל לא טוב בשמות בעברית’… אפרים קישון ז”ל, אמר לאבי ז”ל שהשם באנגלית הוא נוראי וכדאי לקרא למוצר ‘אנטי מחיקון’. וכך היה. המילה הזו הפכה להיות מטבע לשון ואפילו נתך זך המשורר קרא לאחד מספרי שיריו אנטי מחיקון”.
כך הצופה הישראלי יכול היה לצפות בשידורי צבע, שלא רק היו בצבעים דהויים ולא חיים, אלא הייתה בעיה נוספת, הצופים נאלצו לסובב כפתורים כדי להתאים את הצבעים. ההתקן ייקר כמובן אפילו יותר את מחיר המקלטים הצבעוניים – וכך הממשלה למעשה רק הביאה להגדלת ההוצאות.
יחד עם זאת, לצד חוסר העדכנות שגילתה הממשלה בכך שחסמה את כניסת הטלוויזיה לשירות הציבור הישראלי ואחר כך במחיקת הצבעים משידוריה, עשתה הממשלה גם צעדים שביקשו להביא קדמה – ב-1969 היא חוללה סערה פוליטית וציבורית, בכך שהרחיבה את שידורי הטלוויזיה, כך שאפשר היה להנות מהן גם תוך חילול השבת.
הממשלה איפשרה שני שידורים בצבע מישראל לרחבי העולם בסוף שנות השבעים – סיקור ביקור נשיא מצרים סאדאת בישראל בנובמבר 1977 ושידור האירוויזיון במרץ 1979 (לפני שידור זה נרשם גל של קניית מכשירים צבעוניים ברחבי הארץ וזאת על אף שהיה מדובר בשידור צבעוני חד-פעמי).
כך, בשנת 1979 החלה רשות השידור לעבור לשידורי צבע בתהליך הדרגתי, שהושלם בפברואר 1983, כשגם שידורי החדשות צולמו בצבע.
רק בשנת 1983 הופסקה פעילות מחיקת הצבע מתוכניות צבעוניות.
שר האוצר יורם ארידור, החליט ב-1981 לאפשר לרשות השידור לעבור בהדרגה לשידורים בצבע וגם הפחית את המס שהוטל על מכשירים צבעוניים (וגם טבע אז בכך את המושג: “כלכלת בחירות”).
תכניות נבחרות כבר שודרו בצבע, כמו למשל משחק גמר אליפות אירופה בכדורסל לשנת 1981, בו זכתה מכבי תל אביב בגביע השני בתולדותיה וכן מונדיאל 1982 ששודר כולו בצבע. עם זאת מרבית השידורים והתוכניות נמשכו בשידור שחור לבן עד תחילת שנת 1983, אז הוסר באופן מוחלט המחיקון והטלוויזיה הישראלית עברה לשידור מלא בצבע.
השידור הראשון ששודר לאחר הסרת המחיקון הוא מהדורת “מבט”.