אומרים שיופי כואב, אבל עבור נשים ויקטוריאניות רבות, יופי היה מוות. “קורבנות אופנה” על באמת. בעודן מצייתות לטרנד של לבישת חצאיות קרינולינה רחבות במאה ה-19 (1855-1870), אלפי נשים נשרפו בחיים.
האופנה אומצה על ידי נשים מכל הקשת החברתית, שביקשו להנות מהחופש של חצאיות רחבות, אלא שהן היו מסורבלות ודליקות מאוד. הטרנד היה בסופו של דבר קצר – אבל קטלני מאוד. במהלך התקופה הוויקטוריאנית, על פי ההערכות כ-3,000 נשים נשרפו בחיים כשהן לובשות חצאיות קרינולינה דליקות.

הקרינולינה הופיעה בסצנת האופנה באמצע שנות ה-1800 ולקחה את שמה מהמילה הצרפתית crin (“שיער סוס”). באמצע המאה ה-19, נשים ויקטוריאניות החלו ללבוש חצאיות רחבות וחשוקות הנקראות קרינולינות, שהיוו חלופה ללבישת שכבות מרובות ומחניקות. נשים אהבו אותן מכיוון שהן ביטלו את הצורך בבגדים תחתונים נוקשים ואיפשרו להן לנוע בחופשיות רבה יותר. רוחב החצאיות נוצר מקונסטרוקציה דמוית כלוב עם מסגרת וחישוקי מתכת ורוחבן למעשה גרם לעיתים קרובות לקשיים במעבר מבעד לדלתות, עלייה לכרכרות ובכלל לנוע.
החצאיות הפופולריות הללו זכו ללעגם של הגברים וקריקטורות מהתקופה הוויקטוריאנית, הסתלבטו בשגרה על השמלות הרחבות והמסורבלות האלה. אחת הקריקטורות מהתקופה הוויקטוריאנית, למשל, תיארה גבר שנמחץ על ידי שתי נשים לובשות קרינולינה.
חצאיות קרינולינה היו להיט חם, אבל חם מדי – הן שילבו את כל הדרוש כדי לגרום להן לעלות באש. הן היו עשויות מבד דליק, הכילו כיסי אוויר גדולים והיו רחבות כל כך, עד שנשים לעתים קרובות נגעו איתן בלי משים בלהבות של מנורות, אח בוערת או כיריים.
עשרות נשים ויקטוריאניות נשרפו חיים. אחת מהן הייתה Fanny Longfellow בת ה-43, אשתו של המשורר Henry Wadsworth Longfellow, ממסצ’וסטס. עיתון מקומי משנת 1861 מספר, שהיא הכינה צעצועי נייר לשעשע את שני ילדיה הצעירים ואז פיסת נייר שנדלקה מהאח הבוערת נחתה על שמלתה ובתוך רגע היא הייתה עטופה בלהבות. מעבר לאוקיינוס האטלנטי, גם אחיותיו למחצה של אוסקר ויילד נספו בצורה הכה זוועתית, לאחר שהחצאיות שלהן עלו באש. האחיות השתתפו במסיבת חג באוקטובר 1871 באירלנד, שם אחת האחיות נגעה בנר ועלתה בלהבות. אחותה ניסתה להציל את חייה, אך גם הקרינולינה שלה עלתה באש ושתיהן ניספו.
בתיאטרון ועל הבמה, יותר מבלרינה אחת עלתה בלהבות לאחר שרקדה קרוב מדי לפנסי הבמה הלוהטים. העיתונים המקומיים היו מלאים בידיעות על אסונות כאלה. כך למשל, בשנת 1863, עוזרת בית צעירה עלתה בלהבות בזמן שניסתה להסתיר סיגריה מאחורי גבה כשהיא לובשת קרינולינה. ה”טיימס” מפברואר 1863 מדווח על עוזרת בית בת 14,ששמלתה ניצתה כשעמדה על מפתן האח כדי להגיע לכמה כפיות על מדף והיא מתה נספתה.
מעריכים שכ-3,000 נשים בעידן הוויקטוריאני ניספו, לאחר ששמלות הקרינולינה שלהן עלו באש. יחס העיתונים לכך, היה מעורב, במידה מטרידה. “שלושה מקרי מוות בממוצע בשבוע מקרינולינות מתלקחות, אמורים להבהיל אפילו את חסרי הבינה מבין המין הפריבילגי”, הביע דאגה הניו יורק טיימס ב-1858 “יש למנוע מהן אימוץ אופנה כה מסוכנת”. לעומתו, מגזין אחר כתב “היינו מציעים שכל גברת שלובשת קרינולינה תהיה מלווה בשוטר עם דלי מים.”
איך בכל זאת הסתיים הטרנד? כדי שאפשר יהיה לשמור על המוסר. הביקורת נגד האופנה התגברה לאחר מלחמת האזרחים, כאשר שרים יצאו נגד הבגד הדליק – לא בגלל שהוא מסוכן, אלא בגלל שהוא העלה את הסיכון לראות תחתונים של אישה או פיסה מגופה חשופה.
האופנה זכתה לתחייה מעת לעת, בעיקר לאחר מלחמת העולם השנייה, כחלק מהמראה החדש של כריסטיאן דיור. כיום, הקרינולינה עדיין נלבשת באירועים מאוד רשמיים כמו חתונות.