מה הקרמלין עושה בעיירה הולנדית

מה הקרמלין עושה בעיירה הולנדית המונה פחות מ-3,000 איש? רק גבר אחד באמת יודע והוא ישמח להראות לכם.
זהו Ger Leegwater, פועל בתעשיית פחים בדימוס, החל לבנות את המיקרוקוסמוס הצבעוני הזה בשנת 1990, ממש מחוץ לעיירה Winkel שבצפון הולנד. ליגווטר הוא לא אדריכל, הוא פשוט בעל חזון אקלקטי ומעוף ויש לו גם הרבה זמן פנוי. אמנם הכיפות הבולבוסיות והצבעים העזים של הפרויקט שלו מזכירים את הקרמלין הרוסי, אבל זה לא ממש העתק, כי אם מתחם שהוא בנה בזמן הפנוי הרב שלו, משלדי מתכת ממוחזרים, בהשראת הארכיטקטורה הקלאסית והרוסית-אורתודוקסית.
המבנה שזכה לכינוי “הקרמלין של הולנד”, אכן נראה כמו אגדה רוסית, עם מגדלים, שערים וקשתות, מגדל מרכזי ויש גם קפלה קטנה, הזמינה לטקסי נישואין. ליגווטר הוא לא אחד שחוסך בפרטים והוא קישט כל סנטימטר באלמנטים דקורטיביים – כל כיפה דמוית בצל מוכתרת בסמל, בין אם זה כוכב, צלב או מגל ופטיש, בינות פסלים של דמויות מיתיות ודתיות, מג’ורג’ הקדוש, דרקון יורק אש ועד אורפיאוס. לליגווטר אין לקוח לרצות או לדאוג שהמבנה יתפקד עבורו, התכנית היא הפנטזיה של היוצר שלה, אז למה לא להוסיף צלב ופטיש ומגל לצריח?
ביקום של ליגווטר, מאות שנים ויבשות מתערבבות ומתנגשות זו בזו. דרקונים, קליאופטרה, אווזים, נפטון ומריה הבתולה מופיעים כולם – מודבקים, מצוירים או מגולפים מעל פתחים וחזיתות.
ליגווטר בן 77, עמל על המבנה בחצר האחורית שלו כבר למעלה מ-30 שנה. בראיונות לכלי תקשורת סקרנים הוא מזכיר את ההשפעה הגדולה עליו של אמן הבארוק Francesco Bartolomeo Rastrelli (אחד האדריכלים של ארמון החורף של סנט פטרסבורג). למעשה, הוא לא ביקר ברוסיה עד עשרות שנים לאחר שהקים את המגדל הראשון של הקרמלין שלו. הרוסים הם “אנשים טובים”, הוא אומר עתה לעיתון מקומי “אבל פוטין הוא “איש רע”.
האתר פתוח למבקרים בתיאום מראש, או בכל זמן שבו ליגווטר מציב את השלט “פתוח” על השער הקדמי.  5 יורו יקנו לכם כניסה לקרמלין, לפחות זה בהולנד.

פארק Bruno Weber Park ליד ציריך

ברונו ובר, שמת בגיל 80 ב-2011, החל להפוך את האחוזה המשפחתית שלו לטירה מהאגדות ב-1962. בעוד בלוקים של דירות מודרניסטיות צצו בכל רחבי אירופה של אמצע המאה ה-20, ובר התנסה בבטון ברוט, בסגנון מאוד גאודי – פוגשים אצלו בזחלים מפסיפס, פסלי פרחים צבעוניים ודגי בטון מעופפים. שני דרקונים שומרים על הכניסה ל”יער הקסם” של ובר, בעוד שחלקה הפנימי של הווילה מזכיר את ארץ הפלאות של אליס.
מי שלא היו מרוצות מהארכיטקטורה הפנטסטית, היו הרשויות המקומיות ורק לאחר שלושה עשורים נתקבל היתר בנייה, בשנת 1998, כאשר הקנטון אימץ כיצירה תיירותית מקומית את החזון הבלתי מורשה של ובר. כאשר אמנות עממית הופכת לארכיטקטורה, היא חייבת להתמודד עם חוקי התכנון.
תנועות של אמנים ואדריכלים נלחמו במודרניזם ובתיעוש ופה זו הייתה קריאת תגר של איש אחד, שבא עם דמיון כדי להתמודד עם המודרניזציה הגוברת של עיר הולדתו והתיעוש הרחב של עמק לימת. הוא מת ב-2011 בגיל 80, לפני שהפארק הושלם ואשר אלמנתו מריאן גודון עשתה זאת במקומו.
אלמנתו של ובר נותרה לגור בווילה שלהם, אותה פוקדים אלפי מבקרים מדי שנה. מרחבי אומנות אותם ניתן לחוות בהליכה, כמשחק גומלין של ארכיטקטורה וטבע, על שטח של כ-15,000 מ”ר, הנחשב לפארק הפסלים הגדול ביותר של אמן בודד בשוויץ.

האמן שמקשט את פילדלפיה בפסיפס אמנותי העשוי מהזבל של העיר

ברחוב קטן בדרום פילדלפיה (South St), משתרעים גנים קסומים, פרי מוחו של בעל רוח יצירתית מהגדולות של העיר.
תחשבו על כל הדברים שאתם משליכים לאשפה – נעל ישנה, מראה שבורה, כפתור רופף, בקבוק יין ריק – ואז דמיינו את הרסיסים של כל אלה, יחד עם חפצים מוזרים כמו בובות מקסיקניות מגולפות ביד, מודבקים במלט, חימר, צבע ודבק ויוצרים פסיפס ענק עם ציור קיר צבעוני להפליא.
זוהי עבודתו של Isaiah Zagar בן ה-83, יליד פילדלפיה, אמן פסיפס, נווד בעולם, בעל חזון ואוסף אשפה. זגר הופך את האשפה של עירו לאוצר כבר ארבעה עשורים והוא מוסיף לפסיפסים שלו מזכרות קטנות ממסעותיו בסין, הודו ואמריקה הלטינית. זבל יפהפה וסמלים תרבותיים, או כפי שכותב האמן “העבודה שלי מעבירה תחושת גן עדן וגיהנום בו זמנית.”
כיום, פסיפס הקיר המצויר של זגר מכסה עשרות אלפי מטר רבוע ממרכז העיר פילדלפיה ואפשר לזהות את היצירות התוססות שלו מטפסות על קירות בנייני דירות, חנויות ובתים.
האמת שזגר למעשה לא התכוון בכלל להפוך לאמן הציבורי המפורסם ביותר בעיר. הוא עבר לפילדלפיה עם אשתו, ג’וליה, בסוף שנות ה-60 והוא מספר “אף גלריה או מוזיאון לא היו מוכנים להציג את עבודותי, אז הנחתי אותן לתצוגה לעוברים ושבים ברחוב”. הרחוב בו הם גרו, עבר התחדשות עירונית ובני הזוג רכשו ושיקמו מבנים נטושים, עם קירות חיצוניים גדולים וריקים שאותם זגר יכול היה לעטר באמנות שלו. בשנות ה-60, כביש מהיר שנסלל וחצה את המקום, גרם לצניחת מחירי הנדל”ן באזור רחוב סאות’, והביא לשכונה ביטניקים, היפים, פאנקיסטים וזגארים.
בשנת 1994 החל זגר בפרויקט אמנותי רחב היקף, באחד המגרשים הפנויים בשכונה שלו. הוא בנה קירות, חפר מנהרות וחצב חללים דמויי מערות ברחבי המגרש ואז החל לכסות כל משטח בפסיפס. ציורי הקיר הללו, אולי האישיים ביותר שלו עד כה, שילבו כמות משמעותית של טקסט – שורות של שירה, רמיזות גחמניות על חיי משפחתו, התייחסויות לאירועים אקטואליים, בעבודת הטלאים המיוחדת שלו עם גלגלי אופניים נטושים, בובות וזכוכית צבעונית.
המבוך הצבעוני הזה משתרע על פני שני מגרשים עירוניים וחלקו הפנימי של בית בן שלוש קומות, יחד עם למעלה מ-200 פסיפסים על קירות בשכונה שמסביב.
10 שנים מאוחר יותר, הבעלים של המגרש הודיע על רצונו למכור אותו ליזמי נדל”ן. התמיכה הציבורית הובילה להקמת ארגון ללא מטרות רווח, Philadelphia’s Magic Gardens, הפועל לשימור הפרויקט האחרון של זגר, כמו גם ציורי הקיר הציבוריים שלו ברחבי השכונה. כיום משמשים הגנים הקסומים כמגרש המשחקים של זגר: מתקיימים בהם קונצרטים ואירועים עממיים, האמן עצמו מנחה סדנאות וזרם קבוע של מבקרים מגיע להתענג על המיקרוקוסמוס האמנותי המיוחד במינו, המרופד בציורי קיר פנטסטיים, שובבים, אקסצנטריים ואף שוברי לב עם המבט החושפני ללב ולמוח של היוצר המיוחד הזה. גן עדן לחובבי הצילום לאינסטגרם.
כעת, יצירותיו של זגר הן כעת חלק מאוספים קבועים במוזיאון פילדלפיה לאמנות ובמוזיאון הירשהורן בוושינגטון הבירה. הוא גם יצר מונומנטים מפסיפסים ביעדים רחוקים כמו הפארק הלאומי באלבמה והכפר Rojas de Cuauhtémoc בOaxaca, מקסיקו.

גני הפסלים של Peter Buch בספרד

במהלך שנות ה-60 וה-70, משטרו של פרנקו ניסה נואשות לפתות הגירה לספרד, כדי למלא את קופת המדינה המרוששת במזומנים. היו לא מעט כאלה שניצלו את ההטבות שהכריזה ספרד למהגרים יחד עם החופים שטופי השמש, הרבה מהם מארצות הצפון הקרות וגם כאלה שחיפשו סגנון חיים חלופי והם נשארו וקבעו את בתיהם בספרד.
בין הגולים הראשונים הללו היה Peter Buch, יליד פרנקפורט, גרמניה. הוא חפץ להיות אמן אך נדחה על ידי מוריו, שלא התרשמו מניסיונותיו היצירתיים ליצור אסתטיקה מנוגדת לבית הספר הגרמני שלאחר המלחמה. לכן הוא נסע עם חברתו לאיים הבלאריים וצייר על קירות בתים כדי לשרוד; לאחר שהאיים הפכו פופולריים יותר בקרב חוג הסילון הבינלאומי וכתוצאה מכך יקרים יותר, הוא נדד והתיישב בכפר הררי קטן במחוז Castellon ב-Valencia. הוא קנה שם בית ב-1985 ומאוחר יותר רכש גם שטח פתוח מחוץ לעיר.
בוך נמשך לנוף הסלעי שמסביבו ורצה לנסות את כוחו בפיסול, מבלי לדעת מה הוא בדיוק הולך לעשות, עד שהוא עשה זאת. הוא התחיל ליצור ולבנות מבנים קטנים, לאורך הקירות עם הסלעים שמצא באתר והוסיף אדמה ואבנים קטנות כדי לקבע אותם. לאחר מכן כיסה הכל בבטון והוסיף פיסות אריחים שבורים שמצא באשפה. נכון לסוף 2011, שישה מבנים ומאות בעלי חיים ודמויות אכלסו את האתר על צלע ההר בשטח של 3.5 דונם.
למרות שהמיקרוקוסמוס של בוק זכה לפרסום, מעטים האנשים שבאמת יתאמצו לעשות את הטרק במעלה הכביש ההררי כדי לצפות בעבודתו, המקומיים לא מתעניינים במיוחד באמנות והמרחב של בוך לא מפריע להם, כך שלמרות שהוא היה שמח לקהל גדול יותר שייחשף לעבודתו, הוא מתענג על החופש שיצירה באמצע שום מקום מספקת לו. הוא לא ביקש ולא קיבל אישור לבנות את הכפר האמנותי שלו והוא אוהב את זה ככה.

הבית הכי צבעוני והכי מפורסם בבוראנו, איטליה

.
כל הבתים של בוראנו צבעוניים, אבל ביתו של Bepi Suà (“בפי הסוכריות”) הוא הבית הצבעוני והמפורסם ביותר באי: מעוטר בצורות גיאומטריות מכל סוג כמו עיגולים, ריבועים, משולשים, צבוע בכל צבעי הקשת.
מאחורי הכינוי Bepi, עמד Giuseppe Toselli, אשר הפעיל קולנוע בבוראנו, עד סוף שנות ה-50 ובהמשך פתח מול ביתו מעין קולנוע באוויר הפתוח, שם הקרין סרטים ומכר ממתקים. עד תחילת שנות השמונים, בערבי הקיץ החמים, הוא הקרין סרטים ששיעשעו את הבורנאים, על סדין לבן שתלה על קיר ביתו.
בשנות ה-60 החל טוסלי לקשט את חזית הבית המבולגן עם קולנוע, בדוגמאות גיאומטריות, תוך שימוש בצבעים התוססים של בוראנו. הוא צבע וצייר מחדש את הבית בלי להפסיק וכל הזמן שינה את מראה ביתו.
לאחר מותו של טוסלי, הבית נמכר והפך לצימר, אך למרות שמראהו היצוני התוסס נשאר, לא נשאר דבר ממה שהיה בתוכו.
בני המקום שנהגו לעבור מול ביתו כילדים עם חברים, זוכרים אותו כאיש המוזר ההוא שכל אחר צהריים תמיד צייר צורה גיאומטרית חדשה על קיר ביתו שהיה צבעוני, מוזר, חשוך מבפנים ומלא בחפצים ישנים כמו מכשירי טלוויזיה וקולנוע.
.