תומר ספיר: אבל למה אני שומעת את הצרצרים, עכשיו בוקר

אוצרת: אירנה גורדון

בבוקר יום שישי אחד בסתיו, לפני כארבע שנים, כשצעד עם ילדיו התאומים לבית הספר, שאלה בתו של תומר ספיר, תמרה: “אבל למה אני שומעת את הצרצרים, עכשיו בוקר”. השאלה נשמעה לו כמו חזון של נביאה שזיהתה שיבוש בטבע, והדהדה חלום שחלם פעם, שבו הוא מהלך באור החיוור של עלות השחר בשולי עיר חרבה, בין זירות של קרבות כלבים, שרידי מדורות, כתמי דם, שרשראות ופגרי כלבים. בהמשך מצאו התאומים על הרצפה עלה משונה, עם “עיניים מרושעות” שיצרה מחלה שאיכלה את הצמח.

זו תחילתה ואחריתה של סצנה קולנועית אפוקליפטית שמציב ספיר בחלל המוזאון, סצנה המספרת על חטא מן העבר שזולג אל מיתולוגיה עתידית. חלקי המיצב הקולנועי – “חלום הנביאה”, “אימון הלוחם”, “החטא העתיק, הקללה והקורבן”, “המאה ה-20”, “פולשים”, “חלום האב” – מתגלמים בסוגי מדיה שונים – וידיאו, צילום, פיסול וטקסט – ליצירת מהלך שנע בזמן ובמרחב בעת ובעונה אחת.
החטא העתיק, המהווה נקודת-מוצא למיצב, נעוץ בהפרעה שהתרחשה בטבע – חידה עמומה שאינה מתפענחת עד תום אך מסתמנת כסירובה של האנושות, כיחידים וכקולקטיב, לקחת אחריות על המשבר האקלימי-אקולוגי והמוסרי, ועל השלכותיהם הסביבתיות, החברתיות, הכלכליות והפוליטיות המורגשות כיום.

ספיר יוצר סביבת חירום של אסון והישרדות, הנעה בין האמת המדעית לבדיה ובין הסמלי והמיתי למחקרי. במרכזה מוצב מבנה ארעי גדול, מעין אוהל, מחנה או בית זמני העשוי משילוב של חומרים אורגניים וסינתטיים: יריעת עלים מיובשים ומטופלים, יריעת פלסטיק שקוף (שעליה ציירה תמרה וקישטה במוצרי סדקית), יריעת אלומיניום, שמיכות למניעת היפותרמיה הלקוחות מערכות הישרדות. הצופים מוזמנים להיכנס פנימה, לשבת על כריות ולצפות בהקרנת וידיאו דו-ערוצית: בערוץ אחד נראה הבן נמרוד מתאמן בקפוארה עם המנטור שלו, מרסלו אוליביירה; ובערוץ השני תמרה מספרת על אירועים שונים ומסתוריים, בהם חלום אפוקליפטי שחלמה.

הווידיאו מערבל תצלומים אישיים מטיול של ספיר כילד בבִִּצות שורצות תנינים בארצות-הברית, מסרטי אנימציה ומסרטי טבע שצילם, עם תיעוד של העבודות הפיזיות המוצגות בחלל התערוכה: יריעת העלים, שני פסלים גדולים של מעין יצורים מיתיים, שלדים שקמו לתחייה והיו לנוכחויות מהפנטות ומזרות אימה, שרידים של קרבות הכלבים, והכיתוב MOVING TO A FRIENDLY TERRITORY; כך שהצופים נעים בין הפיזיות של חלל התצוגה והמוצגים החומריים בה לבין גלגוליהם בעבודת הווידיאו המוקרנת. במעברים הללו נקשרים מושגי החטא העתיק, הקללה והקורבן, הנקראים בתווך שבין האישי-ביוגרפי לאוניברסלי ובין התיעודי לספקולטיבי. יחד נוצרת מסכת אלגורית על עתיד האנושות, הקשורה בטבורה לתא המשפחתי האינטימי ולמטוטלת רגשית בין רגשות של כאב וכעס, געגוע וחרדה, אשמה ואהבה, חמלה, אמון וביטחון.