בעוד שבמדינות המערב היחס בין מספר התושבים למתקני הספורט והפנאי הוא אידיאלי והאפשרויות כמעט בלתי מוגבלות, המצב בישראל שונה בתכלית וממגוון סיבות. האדריכל מידד גנדלר, המתמחה בתכנון מרכזי פנאי וספורט ושותף במשרד V5 אדריכלים סבור שאחת המרכזיות שבהן היא העובדה שעל אף שהמודעות לפנאי וספורט נמצאת בישראל בשיאה, לא המדינה ולא הרשויות מגדירות אותם כתשתית עירונית הכרחית בעוד שמעמדם וחשיבותם צריך להיות זהה למבני חינוך, מבנים בענף הרפואה, כבישים, ושאר התשתיות העירוניות שהן בהחלט באות לידי ביטוי כמעט בכל עיר ויישוב בישראל.

תקופת הקורונה רק חידדה את חשיבות מתקני הספורט במקומות ציבוריים ובאוויר הפתוח. רבים ראו במתקני הספורט הציבוריים כמפלט חשוב. חשיבות שנותרה בעינה, גם כיום, שאנו מאחורי המגיפה והפחד שהיא חוללה סביבה. אנשים אוהבים לעשות ספורט ובטח ובטח באוויר הפתוח במדינה ים תיכונית כמו שלנו.

צילום דורון עד

“רבים ממתקני הספורט העירוניים בארץ נבנים בשיטת ה- BOT (Build-Operate-Transfer) מהסיבה הפשוטה שרבות מהרשויות לא מסוגלות תקציבית לבנות או לתחזק אותם לאורך זמן”, מסביר גנדלר. “היזם מקבל זיכיון מהרשות המקומית לממן, לתכנן, לבנות ולהפעיל את המתקנים לתקופה קצובה, לרוב כ-25 שנה שכוללות גם את תקופת ההקמה, שבסופה המתקן חוזר לידי הרשות. לאורך כל התקופה מקבל היזם המפעיל זכות לגבות תשלומים ממשתמשי המתקן, בהתאם לתנאי המכרז, וזאת על מנת להשיב לעצמו את ההשקעה בבנייתו, אחזקתו וכן מרכיב רווח. הבעיה מתחילה בכך שיזמים לא ניגשים מלכתחילה למכרזים: הרשויות לא מציעות תמריצים מספקים, הפרויקט נתפס בעינם כלא כלכלי וכפועל יוצא המפסידים הגדולים הם התושבים שנותרים ללא חלופות ברדיוס סביר”.

צילום רן ארדה

לשיטתו של גנדלר, הבעיה נעוצה בתב”ע ובהגדרת תכליות המתחם העתידי: “התב”ע לא תמיד מותאמת להכלת תכליות נוספות כמו מרכז מסחרי או מרכז דיור מוגן שיבנו כחלק מהמתחם ויגדילו משמעותית את שורת הרווח של היזם. לרוב הרשויות מתעוררות רק אחרי שהתב”ע כבר אושרה והסבירות שניתן יהיה לשנותה ולהתאימה בפרק זמן הגיוני היא נמוכה. הפרוייקטים נגררים שנים ארוכות מעבר למתוכנן, לחלקם אין אופק ואחרים נופלים עוד לפני שבכלל קמו. חובתן של הרשויות היא לתכנן מראש את התב”עות בצורה חכמה ויעילה שתמשוך את היזמים, לפעול לקידום תכנון נכון. בפועל אין הפקת לקחים או תהליך למידה כמו גם מהצלחות של רשויות מקבילות וממקרים קודמים בתוך הרשות עצמה וחבל.”

גנדלר סבור שהגדרת התב”עות תחולל שינוי משמעותי וטטיב עם כל הצדדים: “יזמים יסתערו על המכרזים, הרשות המקומית תוכל גם להתנות כחלק מהמכרז תנאים, כפי שקורה בפועל ברשויות החזקות. חלקן דורשות מהיזם לסבסד מנויים לתושבי האיזור, או לחילופין להקצות חלק מהמתקנים, בזמנים מוגדרים, לטובת פעילויות למען הקהילה. כיום המפה אינה מאוזנת: בחלק מהישובים התושבים מקבלים שירותים ובאחרים, הפחות חזקים, השירותים נמנעים מהם למרות שמדובר בתנאי בסיסי וחשוב כאמור לגוף ולנשמה”.

“הנושא מצריך חשיבה כלל מערכתית- הוצאת תכנית לאומית והעלאת הנושא החשוב לסדר היום”, סבור גנדלר “החשיבה צריכה להיות זהה לזו של משרד החינוך שבוחן את פריסת בתי הספר במרחב הציבורי, או למשרד התחבורה שבוחן את הרכבות והכבישים וכו ובהם המדינה משקיעה הון עתק. כך צריך משרד ממשלתי – משרד הספורט – לבחון את פריסת מתחמי הספורט הקהילתיים. כל שכונה גדולה זקוקה גם לבריכה קהילתית ו/או מרכז ספורט”.

חינוך לפעילות גופנית מגיל צעיר הוא אקוטי ליצירת חברה בריאה גופנית ונפשית, הוא גם יכול לחולל שינוי תרבותי וההשלכות שלו לטווח הקצר והארוך מהותיות. “החשיבה חייבת להשתנות, מתקני ספורט קהילתיים (גם אם מתופעלים על ידי גוף פרטי) צריכים להיבנות בסמוך לבתי הספר והגנים ולשמש כחלק מהמערך החינוכי לטובת פעילויות ספורט המשלימות את החינוך העיוני” מסכם גנדלר.

זאת ועוד יש לציין כי משרד 5V אדריכלים, מהוותיקים והמובילים בתכנון מבני ספורט ונופש בישראל, באחרונה נתנו חסות לספורטאי המבטיח רותם טנא (21), התקווה הגדולה שלנו בפריז 2024 בתחום ענף אופני המסלול.

אדריכל מידד גנדלר, שותף בכיר ב 5V אדריכלים. צילום מוריה כהן

הכותב אדריכל מידד גנדלר, שותף בכיר ב 5V אדריכלים, תכנן עד כה מגוון רב של פרוייקטי ספורט מהחשובים בישראל.