הבית הצנוע במראה, בשכונה אינטימית ושקטה בשרון, אינו מסגיר את פנימיותו רבת הפנים. המעבר אל הבית בגינה המקיפה אותו, שם פסלים גדולים ניצבים בתוך צמחיה עשירה, תרמז אולי על חזות הפנים: עושר חזותי, מפעים, אך קשה לפיענוח מידי – עיצוב הפנים אינו מזוהה עם סגנון כלשהו שאנחנו כבר מכירים או מזהים והוא אינו מורכב מרהיטים ממותגים. רוב הרהיטים נעשו במיוחד ובעבודת יד, כל אחד מהם מהווה יצירה בפני עצמה.

 

 

אוריין נוהג להגדיר את מעלתו של מראה הבית שבנה ובו הוא גר כ”בית שעורך של מגזין עיצוב לא היה מוכן לפרסם אותו אצלו במגזין”. סוג של הומור, ממי שהינו המו”ל ועורכו של מגזין האדריכלות d+a דומוס, אבל בהחלט יש בו מידה רבה של אמת: החלל לא מעוצב, לפחות לא בצורה שבה אנחנו מגדירים כיום עיצוב פנים, אבל כל החלקים מתחברים זה לזה ליצירה מעניינת, נינוחה, נהנתנית, לא מתאמצת ומעניקה את התחושה הביתית הפשוטה, הרגועה והמענגת, שכה חסרה בבתים החותרים כיום לשלימות עיצובית.
המאפיין הבולט ביותר בבית, הוא עבודות האמנות הרבות המשולבות בחללים רחבי הידיים, הפתוחים והנשפכים החוצה וממשיכות גם בגינה. את בחירת היצירות עושה אוריין בצורה נטולת פניות: הוא לא מתעניין בשושלת היוחסין של האמן ואם עבודותיו מוצגות במוזיאון. הוא לבדו יודע להבחין בכנות ובאיכות של היצירה והוא תולה תכונה זו בכך שהוא עצמו מצייר. לדבריו, הוא יודע לקרוא אמנות, מאחר והוא אמן בעצמו. מעט יודעים, שהאיש שהציג וחשף מעצבים ואמנים בחנויות ובגלריות שלו (כמו “סוהו”) או במגזין שלו (דומוס), מצייר בעצמו ועבודות שלו אף נמצאות באוסף מוזיאון ישראל.

 

 

 

 

 

 

הרצון לפרגן לאמנים, היא אולי הסיבה בעטייה נענה אוריין, אשר נמנע מחשיפה תקשורתית, להתראיין. הוא מסביר את נקודת הראייה שלו את שדה האמנות, במילים נוקבות “אמנים נמצאים בפרשת דרכים, בדרך אחת, הממסד האמנותי – מוזיאונים, אוצרים, מבקרי אמנות ובדרך הנגדית – גלריות ותערוכות מסחריות. הם צריכים לבחור בין ההכרה הממסדית בחשיבותם התרבותית, לבין הצורך לשרוד. לרוב, הצלחה מסחרית תביא להם בעיקר רווחה חומרית, אבל הם יהיו ‘נגועים’ אז במסחריות בעיני הממסד האמנותי ומסורבים על ידו. אני נהנה לעתים לקרוא את התיאוריה והביקורת של הממסד האמנותי על אמן כזה או אחר, זה יכול לתת לי חומר למחשבה, להוסיף עניין – אבל אני תוהה תמיד, האם האמן עצמו, שיקרא את הניתוח שכתבו עליו המבקרים המלומדים, יבין מה הקשר בין האמנות שלו לבין מה שנכתב עליה. לתפיסתי, אתה לא באמת יכול להבין אמנות, אם אתה לא אמן בעצמך”.

קראו: גיורא אוריין – רישומים

 

 

תפיסה זו מדריכה את אוריין בבחירותיו “יש אספנים שמעסיקים אוצרת מלומדת אשר בוחרת עבורם את יצירות האמנות, כי היא מצויה בשיח שמכוון את שוק האמנות. אני עושה את הבחירות שלי בעצמי ויודע לזהות עבודות ‘טובות’, ‘מדויקות’ וכשרון. אני מאושר בפתיחות שלי, שאפשרה לי להיחשף לעבודות מצוינות, של אמנים שמבקרי אמנות לא היו ממליצים לי להכיר. תארי לך, למשל, שבשנות ה-60 היה בא בחור צעיר בן 20 למנהל חברת תקליטים ומבקש הזדמנות והיה נדחה כי הוא לא למד בקונסרבטוריון ולא מכיר מוסיקה קלאסית. למזלו של פול מקרטני, הוא פגש מישהו שידע להעריך נטו את הכישרון המוסיקלי שלו ואחרת היינו מפסידים את הביטלס. אני מחפש את ה’פול מקרטני’ של האמנות. לאסוף אמנות לפי קריטריון של חשיבות ממסדית או ערך שוק, זה בעיני כמו לאכלס ספריה בספרים חשובים, שאתה לא קורא אותם ולא נהנה מהם והם שם רק בשביל הרושם”.

קראו: גיורא אוריין – רישומים

 

 

 

 

 

 

 

 

 

החללים הציבוריים הרחבים והאטריום, המלווה 3 קומות, משמשים כחללי תצוגה לעבודות אמנות, חלקן יוצרו במיוחד לחללים אלה והמעבר ביניהם, הוא כבתוך חללי גלריה במוזיאון.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

הבית משמש כמיקרוקוסמוס מגורים משפחתי, המחולק ל-3 קומות: קומת כניסה למפגשים משפחתיים ומארחים (מטבח ופינת אוכל, סלון וכדומה). קומת על לחדרי שינה וחדרי ילדים. קומת קרקע לבילוי משפחתי ושל אורחים (עם חדרי אורחים, חדר יין ובר משקאות, קולנוע ביתי ופינת השמעת מוזיקה למרחב כולו).

 

 

 

 

קומת הקרקע מיועדת לאירוח ולבילוי. יש בה 2 חדרי אורחים, עם מקלחת ושרותים צמודים ובמרחב הפתוח – חדר יין ובר משקאות צמוד, פינת מוזיקה עם אוסף תקליטים גדול, ופינת קולנוע ביתי.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

הגינה המקיפה את הבית, שומרת על סדר מעוצב, יחד עם פשטות.