עבודתו של Matthew Rozell, מורה להיסטוריה במוזיאון השואה במדינת ניו יורק, הביאה לאיחודם מחדש של 275 ניצולי השואה עם החיילים האמריקאים ששחררו אותם.
מתיו ראיין מפקד טנק של צבא ארה”ב במלחמת העולם השנייה, Carrol Walsh, ביולי 2001. “במשך שעתיים דיברנו על קרבות וחברים שהוא איבד”, כותב מתיו. “הוא הזכיר את הרכבת, כמעט כבדרך אגב ורק כשהבת שלו ביקשה ממנו”. אלא שמתיו הסתקרן והגיע באמצעות המרואיין לחברים נוספים שהיו איתו באותה עת ומהם שמע את הסיפור המלא.
סמוך למגדבורג הייתה מסילת ברזל לאורך נהר האלבה. רב סרן Clarence Benjamin נהג בג’יפ שהוביל כוח משימה קטן והם נתקלו בכ-200 גברים, נשים וילדים, עלובים למראה בצד הכביש. הם היו רזים מרעב וניראו חולים, אך למראה האמריקאים הם התחילו לצחוק בשמחה, כמעט היסטרית. לצידם הם נתקלו בשורה ארוכה של קרונות מלוכלכים וישנים שעמדו דוממים על הפסים. בקרונות המשא האלה הועברו 2500 יהודים, צפופים ומוכים, למחנה המוות. האומללים האלה, מורעבים, מוכים, חולים, חלקם גוססים, הוחזקו במחנה ריכוז ליד הנובר וכשצבאות בעלות הברית החלו להגיע למרכז גרמניה, הם הועמסו על קרונות רכבת מטונפים והיו אמורים להילקח עמוק יותר לתוך גרמניה מעבר לאלבה, כאשר הארמייה התשיעית הצליחה להגיע אליהם לפני כן.
“לא הייתה שום פעולה הירואית גדולה מצידנו”, מספר אחד החיילים “גברים, נשים וילדים קטנים עמדו בשורה מולנו, זה היה נורא מרגש לראות את האדיבות והכבוד שבה הם התייחסו זה לזה, כל אחד מסר את שמו ואחריו ‘יהודי פולני מהונגריה’ ואז כל אחד היה לוחץ לנו ידיים. זה היה קשה למראה, אפילו לחיילים קשוחים כמונו, הסיבולת והרוח האמיצה שהם הראו. הם היו מלאים כאבים אבל העתיד נראה פתאום שוב אפשרי. 16 מהאנשים מתו מרעב, לפני שהספקנו להביא להם אוכל”.
“בילינו שעות בהאזנה לסיפורם מפי ג’ינה רפפורט, יהודייה שדיברה אנגלית מצוינת ושימשה כמתורגמנית. כשעמדנו לעזוב בג’יפים ובטנקים שלנו, הסתכלתי אחורה וראיתי את ג’ינה בודדה עומדת לצד קבוצת אנשים המנופפים לנו לשלום. בדחף שאני לא יכול להסביר, עצרתי את הטנק, רצתי אחורה, חיבקתי את ג’ינה ונשקתי לה על מצחה במחווה שהתכוונה לבקש סליחה על אכזריותו הנוראה של האדם ולאחל לה ולכל האנשים עתיד בריא ומאושר. אני מתפלל לכך שהם קיבלו את זה.” אומר רב סרן קלרנס בנג’מין.
הסיפור הזה שחשף Matthew Rozell התפרסם “ואז קרה הנס הראשון”, הוא מציין “קיבלתי טלפונים מניצולה שחיה כעת באוסטרליה, סבתא שהייתה ילדה קטנה ברכבת ומרופא בלונדון, ממדען בברוקלין וממנהל חברת תעופה בדימוס בניו ג’רזי, כולם ניצולים מאותה רכבת. אז החלטתי לארח אותם במפגש מחודש. פתאום היו לכולם שמות ויכולנו ללחוץ ידיים זה לזה”.
“שרדתי הרבה ניסים, אבל להפגש עם אלה שהחזירו לי את חיי, אחרי כל כך הרבה שנים, היה פשוט מעבר לכל דמיון”, אמרה ניצולת שואה. “שמענו סיפורים על השמדת יהודים וחשבנו שזו רק  תעמולה, לא האמנו שבני אדם יכולים לעשות את זה. הרכבת הזאת גרמה לנו להאמין בכך”, אמר אחד המשחררים “איך יכולנו כולנו לעמוד מנגד ולתת לזה לקרות? הם לא חייבים לנו כלום. אנחנו חייבים להם, על זה שאפשרנו לזה לקרות להם”.