בתחילת המאה ה-20, הבית היה בבעלותו של עורך דין ובעל אדמות באזורי כפר, שהזמין את האדריכל להמיר בית כפרי שבבעלותו ולהתאימו לאריסטוקרט כמותו. האדריכל החליט לשנות לחלוטין את הבניין, אך נאמן להנחות היסוד של המודרניזם, הוא יצר אווירה קסומה, בארוקית ומלאת דמיון בפנים ומחוץ לבניין. השיפוץ הסתיים בשנת 1930 לאחר חמש עשרה שנות עבודה, התוצאה היא בניין ייחודי המשלב, בהרמוניה מושלמת, רוח אבות ומודרניות ארכיטקטונית.
בשנת 1966 תרמו יורשיו את הבית לעיר, אשר הפכה אותו למרכז תרבות Jujol – Can Negre, חלק מרשת המוזיאונים המקומיים של המועצה המחוזית של ברצלונה.

החזית הראשית של המבנה, מעוצבת בקווים גליים בסגנון אופייני לחזיתות הבארוק ומסגרת השיפוץ שעשתה בה העיריה, נוספו בה אלמנטים חדשים. בתוך הבניין, אולי האלמנט הבולט ביותר הוא גרם המדרגות הלולייניות המובילות מעלה, לעבר כיפה מתומנת, וקפלה קטנה בסגנון בארוק.
אדריכל Jujol עבד עם אנטוני גאודי על רבות מיצירותיו המפורסמות ביותר של האדריכל האגדתי, כמו Casa Batlló, Casa Milà, Park Güell. שיתוף הפעולה לא היה שולי וגאודי ייחס משקל רב לתרומתו של הקולגה שלו ואף, יש אומרים, הושפע ממנו.
כשביקרתם ביצירה של גאודי, וודאי התפעלתם גם משהו שג’וג’ול יצר בפיקוחו של הזקן. ספסלי הנחש בפארק גואל הם שלו, עם עיטורם בקרמיקה שבורה, עיטורים בקתדרלה של פלמה דה מיורקה, כולם בחתימתו של Jujol.
אז מדוע אם כן, Jujol לא זוכה לפרסום בדומה שאדריכל שפרס עליו חסותו? בין השאר משום שבמהלך חייו הוא היה גם צנוע וגם עקשן וגם לא הסכים להסתגל לדרישות של אחרים. גאודי אמר עליו ש”הוא עושה את העבודה שלו בדיוק היכן שהוא לא צריך”. הוא סירב לשחק משחקי פוליטיקה וגם מלחמת האזרחים לא עזרה לו להתפרנס כראוי.
פרויקט משותף אחד עם גאודי, שאולי היה הופך אותו למפורסם יותר ושהוא היה האדריכל המתאים ביותר בעולם לעשות אותו, היה המשכה של סגרדה פמיליה לאחר מותו של גאודי, אבל התפקיד הועבר למישהו שנתן הצעת מחיר אטרקטיבית יותר.
ז’וג’ול, שנולד ב-1879, מת בברצלונה ב-1949.