בשנת 1907 הוקמו בגני Jardin d’Agronomie Tropicale, שש תצוגות של כפרים שונים, המייצגים את כל פינות האימפריה הקולוניאלית הצרפתית באותה תקופה – מדגסקר, אינדוכין, סודאן, קונגו, תוניסיה ומרוקו. הכפרים והביתנים שנבנו בהם, נועדו לשחזר את החיים והתרבות כפי שהיו בכפרי המקור שלהם. זה כלל חיקוי האדריכלות, החקלאות ומחריד ככל שזה נשמע, גם אכלוס העתקי הבתים בבני אדם, שהובאו לפריס מאותם כפרים רחוקים. המוצגים האנושיים בתערוכה, בני אדם, נצפו על ידי למעלה ממיליון מבקרים סקרנים ממאי ועד אוקטובר 1907 כשהסתיימה התערוכה. ככלל, תערוכות ענק הפתוחות לציבור היו פופולאריות באותה עת ובין השנים 1870 עד שנות השלושים של המאה העשרים, יותר ממיליארד וחצי אנשים ביקרו בתערוכות שונות ברחבי העולם ובהם בתערוכה של כפרים אקזוטיים ובני אדם בשר ודם שהוצגו בהם. כל אלה הטביעו את המונח “גן חיות אנושי humen zoo”.
כיום מתייחסים לתערוכה זו ככתם בהיסטוריה של צרפת. שרידי הכפרים המתפוררים נשמרים מחוץ לטווח הראייה, מאחורי שערים נעולים וחלודים, כך לאורך רוב המאה ה-20 והמטעים האקזוטיים הנדירים שהוצגו בהם, נעלמו אף הם זה מכבר.
בשנת 2006 הוענקה לציבור גישה לגנים, אך מעטים ביקרו בהם. השרידים עומדים שם כרוחות רפאים והמבקרים יכולים לחוש מיד בכניסה תחושת חרדה ולהבין מהר שזה לא מקום שהצרפתים גאים בו.

יותר משלושים וחמישה אלף גברים, נשים וילדים נעקרו ממולדתם והובלו לאירופה האימפריאליסטית והשתתפו בתצוגות של “ילידים אקזוטיים”, שנערכו בערים מרכזיות כמו פריז, לונדון וברלין. משפחות שלמות הוצאו ממושבות במדינות שבשליטה קולוניאלית אירופאית והוצבו בהעתקים של כפריהם, קיבלו תחפושות מסורתיות מדומות ושילמו להם על מנת להעלות מופע לצופים. כך הפגין המערב את כוחו על מושבותיו. התערוכות הפכו למרכיב קבוע בירידי הסחר הבינלאומיים ועודדו חיבה לאקזוטיות ולנסיעות רחוקות.
האירופאים התבוננו בנשים אפריקאיות חשופות חזה והשתעשעו בשחזורים של “החיים הפרימיטיביים” במושבות. כאן יכלו אנתרופולוגים וחוקרים להתבונן בכפרים שלמים של בני שבטים ולאסוף עדויות פיזיות לתיאוריות שלהם בנושא עליונות גזעית. תצוגות אלה נשאו אופי משפיל ולא אנושי, הדגישו את נחיתותן כביכול של תרבות המוצגים, כדי לספק הצדקה לכניעתם ואת עליונותה של “החברה המערבית”.

תושבי הכפר אמנם הגיעו לפריז מרצון ושילמו להם על הופעתם, אך הרצון נבע מכורח והם דוכאו, נוצלו והושפלו, כדמויות חסרות שם ומעמד. חלקם נפטרו ממחלות שפרצו בגלל התנאים התת אנושיים בהם הוחזקו או בגלל הקור והם נקברו באדמות הגן, בקבר אחיד ולא מסומן. בסיום התערוכה באוקטובר 1907, לא ידוע כמה מהמשתתפים חסרי השם הללו חזרו הביתה בשלום. רבים מהם פותו או הולכו שולל על ידי אמרגנים מרושעים, להצטרף ללהקות דמויי קרקס שסיירו ברחבי העולם. התמימות והפגיעות שלהם בתוך העולם הקפיטליסטי נוצלה בכל צעד ושעל.
חלקם בסופו של דבר ימצא את דרכו הביתה לאחר מספר שנים, אך אחרים לעולם לא יצליחו להגיע. אם יפלו קורבן למחלות כמו אבעבועות שחורות, חצבת, שחפת; הם ימותו ממצוקה בעולם זר.
ממשלת צרפת ניצבת בפני דילמה, אם תשמיד את הגנים, יאשימו אותה בניסיון לכסות על העבר. אם היא תשקם אותם, זה עלול לשמש כעדות לשימוש מרושע מאוד של צרפת בכוחה האימפריאליסטי. במרסיי, למשל, נשרפו בפברואר 2004 שרידיו של העתק של מפעל בקונגו, שניבנה בשנת 1906 כחלק מתערוכה קולוניאלית. משפחות קונגולזיות הובאו גם הן אז “לעבודה במפעל”.
הצגת ה”פרא הפרימיטיבי” לאירופאים, החלה עם חוקרים כמו קולומבוס וספוצ’י, שפיתו ילידים לבוא איתם כשחזרו לאירופה, כדי להוכיח את גילוי הארצות האקזוטיות על ידם. אבל מה שהחל כיראה חקרנית וסקרנית לתרבויות מיסתוריות, הידרדר לעליונות גזעית.

ב-1904 למשל, התקיימה תערוכה בינלאומית של “גן חיות אנושי” בסנט לואיס, במיזורי שבארה”ב, שם הוצגו כ-1,000 תושבי שהובאו מהפיליפינים ויצרו אטרקציה על ידי אכילת כלבים. מדי יום הובאו לשם כלבים ונאכלו בטקס כחלק ממנהג שלא היה נהוג באמת אצלם, אבל קסם ובידר קהל של רבבות שהגיעו לצפות בהם, כשהם מסתובבים שם עם שמשיות. ב-1914 פורקה התערוכה על ידי ממשלת ארה”ב, בעקבות הפגנות הפיליפינים. בתערוכה הוצג גם גבר גדול ממדים שהובא מקונגו והועבר אחר כך לגן החיות בניו-יורק, שם הוצג בכלוב של קופים כשבכלוב מפוזרות עצמות, כדי להציג אותו מאיים יותר.
סיפורה של נערה בת 20 מדרום אפריקה, המכונה Sarah “Saartjie” Baartman, יכול אולי לסמל את התקופה החשוכה שהולידה את הפופולריות של גני חיות אנושיים. היא נשכרה על ידי סוחר בעלי חיים אקזוטיים שביקר בקייפטאון ונסעה איתו ללונדון בשנת 1810, לקחת חלק בתערוכה, לאחר שהאמינה להבטחותיו כי היא תמצא שם עושר ותהילה. היא ניחנה במאפיין גנטי המכונה סטאטופיגיה; ישבן בולט ושפתיים מאורכות ולכן הציעה סוג של אטרקציה השונה מאידיאל היופי האירופי. היא מצאה עצמה מוצגת בכלובים באטרקציות זולות, לבושה בבגדים שהפרו כל נורמת הגינות תרבותיות באותה תקופה. כעבור כמה שנים היא הגיעה לפאריס, שם אנתרופולוגים עשו בגופה ניסויים בכדי לאשש את התיאוריות שלהם. בסופו של דבר פנתה שרה לזנות כדי לפרנס את עצמה והתמכרה לאלכוהול. היא שהתה באירופה רק ארבע שנים. כשמתה, ענייה ועזובה, הוצגו השלד, איברי המין והמוח שלה במוזיאון לתולדות האנושות Museum of Mankind בפריס, שם הוצגו עד 1974. בשנת 2002 ביקש הנשיא נלסון מנדלה רשמית להחזיר את שרידיה. כמעט מאתיים שנה אחרי שעמדה על הסיפון וראתה את עולמה נעלם מאחוריה, שרה בארטמן חזרה סוף סוף הביתה, לריחות הנענע והצמחים שבאוויר בכפר שלה והשדות בהם טיילה כילדה.