תיאוריות מדעיות לצד מיתוסים, מדברים על קשר הסמוי בין שירה לאדריכלות.
מעבר לקשר הברור, בו שירים רבים מסתמכים על הסביבה הבנויה כתפאורות בלתי נשכחות ומהדהדות לנרטיבים ולמילים שלהם – הקשר החזק והמעודן יותר, מתייחס במיוחד למבנה.
שירה בסינית מורכבת משני סמלים: “מילה” ו”מקדש”.
מילים הן הלבנים, מסותתות ומונחות במדויק, כדי ליצור את השלמות המקודשת, המהדהדת תרבותית.

הן השירים והן המבנים משיגים את השפעותיהם באמצעות תשומת לב לפרטים, למרקם ולמבנה; עם מודעות לתהודה תרבותית והיסטורית והתפתחות מרחבית וזמנית (שלא לדבר על רגשית ומושגית).
ניתן לראות זאת במשמעות הכפולה של “בית”: גם קבוצת שורות בשיר וגם מבנה אדריכלי. על ידי שילוב משמעויות זה, שיר הוא הליכה בין חדרים. אדריכלות ושירה חולקות תחושה פרדוקסאלית של “חדר”. לשיר יש גם מרחב וגם גבול: חדר בתוך חדר.
ב- 1910, בהרצאה בווינה, אדולף לוס הכריז על קישוט כפשע. לוס, לה קורבוזיה, מיס ואן דר רוהה, וולטר גרופיוס ואדריכלים רבים אחרים, הקימו אסתטיקה מודרניסטית מופשטת באדריכלות.
באותן שנים, בקצה אחר בעולם, בארה”ב, קרא המשורר עזרא פאונד בשיר “לא להשתמש בשום קישוט”. תנועה מקבילה התרחשה בשירה, שכללה את ת.ס. אליוט ומשוררים רבים אחרים, שפרצו צורות קונבנציונליות והחלו לכתוב חופשי, שירה שלא מתחרזת.
חופש זה בכתיבה ובניסוחים בשירה, היה דומה לחופש בעיצוב חזיתות ותוכנית הקומה הפתוחה בארכיטקטורה. בתוך חופש כזה בניינים הפכו ליעילים יותר ופונקציונליים ושירים תמציתיים יותר.
הערב נתבונן ביחד במפגש שבין הארכיטקטורה של אדריכל לבין השירה שלו.

אדריכל אורי הלוי, בוגר הטכניון בהצטיינות במסלול אדריכלות ובינוי ערים משנת 1994. במהלך הלימודים פתח את משרד ׳ינשוף אדריכלים׳ ובשנת 2000 הקים עם דפנה אורבך-בירן את משרד אורבך הלוי אדריכלים, העוסק בספקטרום רחב של תחומי תכנון ובהם אדריכלות, עיצוב פנים, בינוי ערים וניהול מודלים בסביבת BIM. המשרד מונה כיום מעל 50 אנשי צוות ומתכנן פרויקטים בישראל וברחבי העולם. פרויקטים רבים של אורבך הלוי זכו בפרסים, בניהם באות העיצוב הישראלי. אורי עצמו זכה בפרס המשורר הצעיר, כשהיה בן 45. אורי נשוי ואב לארבעה.

פגשו את האדריכלים הטובים ביותר, שיחלקו אתכם את הסיפור שלהם, ההצלחות, הכישלונות ותובנות מקצועיות
הלוח המלא: תיעוד וידאו של המפגשים שהיו – ורשימת המפגשים שיהיו