הגישה האופטימית הזו ניכרת בבתי הקברות שלהם, המפוזרים במרחב הכפרי בגואטמלה והם חגיגה גדולה של מצבות צבעוניות ככל האפשר.
לזרים, חגיגת הצבע הנלהבת הזו עשויה להיראות לא מתאימה לאבדן החיים – אבל לפי המסורת של בני המאיה, כיבוד המת והמוות עצמו, דווקא מעודד את אלה החיים להשלים עם הסוף הבלתי נמנע.
בני משפחה וחברים צובעים אותם בצבע האהוב על הנפטרים, כדרך לכבד את זכרם. כך, חלק מבתי הקברות הללו, במיוחד אלה שבסולולה, Chichicastenango וקסלה (קווצלטננגו), הפכו לאטרקציות תיירותיות.
במהלך יום כל הקדושים ב-1 בנובמבר, שנחגג גם כ”יום המתים”, בית הקברות הופך למוקד לטקסים ולתפילה, שדומים יותר לפסטיבל צבעוני ושמח. תושבי המקום, לבושים בבגדים צבעוניים, נוהרים לבית הקברות כדי לבלות את היום בניקיון הקברים וקישוט שלהם בפרחים והם אף עורכים פיקניקים ממש סמוך לבני משפחתם הקבורים שם.
התושבים מגישים מנחות למתים, בעיקר עופות ומניחים על הקברים פרחים, קטורת ונרות דולקים. המשפחות גם מנקות וצובעות מחדש את קברי אהוביהן, במהלך “יום המתים” השנתי בתחילת נובמבר. הצבעים עצמם ספוגים בסמליות – לבן מייצג טוהר, טורקיז הוא להגנה ממזל רע, צהוב מייצג את כוח החיים שמרעיפה השמש וצבעים אחרים נבחרים כדי לתת כבוד לצבע האהוב על הנפטר.
מסורת נוספת היא בניית עפיפוני ענק בצבעים עזים, העפים בשמיים מעל לבית הקברות. הם נושאים הודעות ומסרים שונים, מאחר והמקומיים מאמינים שבדרך זו יוכלו לתקשר עם המתים.

למרות המראה המלבב שלהם, לבתי הקברות של גואטמלה יש גם צד אפל יותר. הקברים מושכרים למשפחות ואם משפחה לא תשלם שכר הדירה של הניפטר, בעלי הקברים יפנו אותו מהמושכר – יחלצו את גופותיהם מהנכס, יארזו את השרידים בשקיות ניילון ויעבירו אותם לקברי אחים – אירוע המתרחש מעת לעת אצל משפחות עניות.
כך שאם אצלנו נהוג לומר על מישהו ש”הוא לא יקח את הכסף שלו לקבר”, בגואטמלה כדי לנוח בשקט בקבר, צריך להיות ממשפחה עשירה.
אמנם הדת הקתולית שלטת בגואטמלה, אבל מנהגי המאיה שזורים בה. הכובשים הספרדים שהגיעו למרכז אמריקה במאה ה-16, ניסו אמנם לחסל את התרבות הילידית, אבל במשך מאות שנים של קולוניאליזם, כל האמונות הדתיות פשוט השתלבו בכור היתוך אחד.
המקומיים מאמינים שהמתים שוכנים בעולם התחתון Xibalba, שם הם מתקשרים עם החיים באמצעות חלומות. אבל המעבר של אדם לעולם הבא והמיטיב, תלוי בקיום טקסי קבורה נאותים. אם גופה לא נקברת כראוי, נשמתה נלכדת בין ממלכת החיים והמתים. במהלך מלחמת האזרחים בגואטמלה, בת 36 השנים (1960-1996), שגבתה למעלה מ-150,000 קורבנות, במהלך כהונתו הקצרה של רוצח העם ריוס מונט – בני המאיה נטבחו באכזריות. רבים הושלכו במתכוון לקברי אחים ללא קבורה נאותה – כדי שרוחם תישאר ללא מנוחה. משפחותיהם תרו אתרי הקברים הללו, כדי לקבור אותם כראוי ולשלוח אותם כראוי לחיים שלאחר המוות.