נופי מדבר צרובים, ממוסגרים מאחורי צינורות תעשייתיים ארוכים, ארובות מעשנות נמתחות אל השמיים. ההיברידיות הזו, בין הנוף הפרוע לבין התעשייה, בין הקדום לבין המתקדם, מקרבת אותנו לארכיטקטורה של עדה כרמי

השנים החולפות היטיבו עם האדריכלית, כלת פרס ישראל, עדה כרמי מלמד — לפחות שני פרויקטים מרשימים יצאו תחת ידיה — הראשון — ספר עב כרס, החוקר את האדריכלות בפלשתינה — ארץ ישראל בימי המנדט הבריטי. הפרויקט השני, הוא מבנה מרכז המבקרים של חברת טבע ברמת חובב, שזיכה, אותה בפרס אות העיצוב. שני הפרויקטים שהגיעו יחד לכדי הבשלה הם בבואה לעולם הדימויים ממנו שואלת כרמי מלמד את סט הערכים האדריכלי האישי שלה וכמו מסבירים אותה עצמה.

הספר עליו היא חתומה עם דן פרייס, פרי עבודה מאומצת שנמשכה לאורך שנים הוא מסמך חשוב הנוגע בתקופה בה החלה להתגבש החברה הישראלית המחודשת ולצידה המודרניזם האדריכלי הישראלי. הספר מלווה בניתוחים מילוליים קצרים ובניתוחים וויזואליים עשירים, עמוקים ועשויים לעילא ולעילא. הספר מאיר את הקשר בין השינויים הגיאו פוליטיים שחלו בארץ ישראל לבין האדריכלות שנוצרה בה ומציג את סיפור התגבשותו של המודרניזם הארץ ישראלי כבן דמותה של הרוח שפיעמה בארץ,אשר שאפה לייצר חברה חדשה.

כמו הספר גם הבניין מתחיל מקורקע לאדמת הארץ ושואף כלפי מעלה אל שמיה הכחולים — נע בין קלאסיות למודרניזם. כמו הספר גם הבניין, עשוי ביד נאמנה וחמורת סבר הקושרת בין מרכיביו של תחביר לשוני עשיר וממושמע.

המבט מטלטל בין המימד האנכי לאופקי, בין החומרים התעשייתיים לאורגניים ובין החוץ והפנים

הספר מתאר את התפתחותו של המודרניזם הארץ ישראלי כתהליך בו הושלכו, כביכול, שאריות האדריכלות הקלאסית המקורקעת, האנכית, והכבדה ונמצא הביטוי האדריכלי האופקי, הלבן והנקי. ביטוי אופקי, שלכאורה, נגע יותר בכחול השמים הארץ ישראליים מאשר באדמתה ואשר סיפק תפאורה הולמת לחברה הצעירה והחדשה שנוצרה כאן. אולם רק לכאורה, למעשה, המודרניזם הישראלי, כך טוען הספר, ידע לשלב בין הביטוי לכבדות החומר לבין הקירות הדקים, בין הסדר הקלסיציסטי לבין האסתטיקה המודרניסטית ובין העקרונות המודרניסטים לישיבה על הקרקע.

וכך, מבין השורות והאיורים בספר, נקרא גם סיפור חייה של עדה כרמי מלמד, אשר נולדה בשיאה של התקופה הנידונה, אשר קוויה המדויקים נגלים גם דרך עיצוב הספר ואשר מקורות ההשראה שלה — נפרשים בו.
כמו הספר, גם בניין מרכז המבקרים של חברת טבע ברמת חובב הוא ‘מפעל חיים’ במובן המילולי של המושג — דן במפגש שבין הארכיטקטורה והאדם. כמו הספר גם הבניין מתחיל מקורקע לאדמת הארץ ושואף כלפי מעלה אל שמיה הכחולים — נע בין קלאסיות למודרניזם. כמו הספר גם הבניין, עשוי ביד נאמנה וחמורת סבר הקושרת בין מרכיביו של תחביר לשוני עשיר וממושמע.
הכניסה לבניין מרכז המבקרים נבנתה כמעיין טרמינל למפעל ‘טבע’ כולו — הפרוגרמה מפגישה בין אזורי המלתחות, וחדר האוכל של העובדים עם אזורי התצוגה של מרכז המבקרים ואולם הכנסים של המפעל — הצווארון הלבן פוגש בכחול, היומיומי נפגש עם ההגותי, הנוכח הקבוע פוגש במבקר הזמני.

חלל הכניסה מתנהג כמעין מקף תחבירי, המשמש להרחבה של המושג הלשוני ‘מפעל’

חלל הכניסה מתנהג כמעין מקף תחבירי, המשמש להרחבה של המושג הלשוני ‘מפעל’ — זרוע ארוכה הנשלחת ממנו לכיוון צפון — קושרת את החללים השונים תוך כדי חביקה של הגן הקווי, הנמתח לכל אורכו. זרוע שנייה נקשרת ממערב, בחזית אזורי הייצור עתירי צינורות הפלדה. הסכמה המתקבלת מתחילה אפוא בחלל הכניסה, המעוגן לאדמה ונמתחת באמצעות זרועות ארוכות אל האין סוף. במקביל, לאורך הזרועות, הולך הבניין ומתנתק מהקרקע. התוכנית לפיכך, הינה תוכנית חופשית למחצה, המתנודדת בין המרחף לבין המקורקע — בין הזרוע הנמתחת אל האופק לבין החללים המובחנים, המעוגנים בקרקע המציאות. חללים, הנראים כבר בסקיצות הראשוניות למבנה, הבוחנות את האור והתנועה. החללים, שהנתקים ביניהם משמשים להחדרת אור.

לאורך הזרועות, הולך הבניין ומתנתק מהקרקע. התוכנית לפיכך, הינה תוכנית חופשית למחצה, המתנודדת בין המרחף לבין המקורקע — בין הזרוע הנמתחת אל האופק לבין החללים המובחנים, המעוגנים בקרקע המציאות.
היגיון דומה ניבט גם מהאופן בו עשויים פרטי הבניין של המבנה — המייצרים שעטנז. חיפוי האלומיניום וחיפוי אבן הטרקוטה האדומה חיים יחדיו. שניהם אינם מנסים להידמות למה שאינם: לחומר שאינו חיפוי, והקיר המרחף הוא דווקא זה המחופה באבן הטרקוטה. שעטנז נוסף ניכר בניגוד הצורני בין המעברים והגשרים בהם מודגש המימד האופקי באמצעות שימוש בפרופילי ברזל ועץ בחתך מרובע לבין חלונות אורכיים ועמודי בטון עגולים וקצביים מחופים טיח, המאדירים את הקו הוורטיקאלי. המבט מטלטל בין המימד האנכי לאופקי, בין החומרים התעשייתיים לאורגניים ובין החוץ והפנים.
אזור התעשייה ברמת חובב הוא מסוג המקומות בהם עולם הדימויים וקרקע המציאות מתנפצים זה בזה באופן יומיומי — תעשיות כימיות נקראות בשם המכובס ‘ירוקות’ רכבים של עובדי היי טק לצד הסעות של עובדי קבלן, נופי מדבר צרובים, ממוסגרים מאחורי צינורות תעשיתיים ארוכים, ארובות מעשנות נמתחות אל השמיים. ההיברידיות הזו, בין הנוף הפרוע לבין התעשייה, בין הקדום לבין המתקדם, מקרבת אותנו לארכיטקטורה של כרמי.

ארכיטקטורה, שניתן לכנות אותה “היברידית” כמו הפרק האחרון בספרה.

בפרק האחרון בספר נמנים מבנים שהשכילו להכיל את השילוב המרתק ביותר בין הקלסי לבין המודרניסטי. אלו המבנים המוערכים ביותר. המבנים שידעו להכיל את שני העולמות. דומה כאילו מרכז המבקרים של עדה כרמי הוא מין מבנה היברידי שכזה, כמו גם המקום בו הוא ממוקם.

Teva Tech Visitors Centre

Ada Karmi-Melamede

‏The building housing the Teva Tech Visitors Centre at Ramat Hovav, like the new book by architect Ada Carmi, deals with the historical tension that exists between the classic and modernistic styles in architecture in general, and Israeli architecture in particular – between the “weighty,” which seeks a hold in Israel’s soil, and the “airborne”-horizontal, which aspires to heights and reaches for the sky. This tension is manifested not only in the choice of building materials and their mode of application but also in the building’s cross sections and plan, which oscillate between the free-spirited and the disciplined, and between the temporary and the permanent.

Omri Oz Amar

Architect