לפני חמישה עשורים, פיתח אדריכל צעיר המצאה מהפכנית שהבטיחה לשנות את צורת המגורים העירונית – ונכשל, כי העולם לא היה מוכן עדיין. כעת העולם מגלה אותה מחדש ומוכיח שהיא רק הקדימה את זמנה.
בשנות ה-60 התוססות, לא היה מחסור באנשים צעירים בעלי חזון ותוכניות אדריכליות מהפכניות. ההבדל בין משה ספדיה וכל האחרים כמעט, היה שהתזה לתואר הראשון שלו באוניברסיטת מקגיל במונטריאול, שקראה להיברידיות קיצונית של הבית הפרברי למשפחה אחת ובניין הדירות העירוני, באמת נבנתה הלכה למעשה. תוכניתו ערמה מודולים טרומיים מבטון בערימות צפופות, לא סדירות וגיאומטריות; הוא חשב על עיר בגבעות איטליה, אבל התוצאה הסופית הייתה דומה באופן הדוק יותר לפואבלו טאוס. 67 Habitat של ספדיה היה אחד מרגעי השיא של האקספו 67′ במונטריאול, שבעצמו היה חלון ראווה לעידן רב אוטופיות (בביתן האמריקאי, למשל, הייתה הכיפה הגיאודזית בגובה 20 קומות של בקמינסטר פולר).
ספדיה, שהיה אז בן 29, השיג כבוד רב יותר למבנה הראשון שלו – שעליו הכריזה ממשלת קוויבק כפרויקט מורשת בשנת 2009 – ממה שרוב האדריכלים השיגו אי פעם. כאדריכל בעל כושר המצאה ושליחות חברתית שאפתנית, הביטאט השיק כמה עשורים נוספים של עבודות מוצלחות שזיכו את ספדיה במדליית הזהב של AIA השנה.
ספדיה נולד בחיפה וסיים את לימודיו באוניברסיטת מקגיל בשנת 1961. בלימודיו שם קיבל מלגה מרשות הדיור של קנדה. “ביקרנו באינספור מבנים למגורים, בשיקגו, בניו יורק ובערים נוספות”, נזכר ספדיה, כיום בן 76, “הבית שתכננתי כאדריכל צעיר, היה תגובתי למה שראיתי באותו הקיץ. חזרתי וכתבתי את ההצעה לתזה שלי, שבה אני אומר: אנשים רוצים לחיות בבתים. אנחנו צריכים לבנות ערים צפופות. אנחנו בונים הרבה דירות. אנחנו צריכים להמציא מחדש את הדירה ולתת לכל אדם את איכות החיים של בית בבניין רב קומות”.
לתערוכה הנודעת ערם ספדיה 365 מודולים שהכין במפעל, בסימטריה שיצרה דירות מסוגים וגדלים שונים, ולכל אחת מהן גינת גג. למעשה, כל רכיבי הבניין היו מודולים.
בזמנו, היה הפרויקט בלתי צפוי לחלוטין. כן, זה היה עתידני, אבל זה גם הוצע לאנושות שלעתים קרובות חסרה תוכניות עם חזון. זה היה מודרני, ללא ספק, אבל היה בזה גם משהו נפלא וראשוני. הבית שתכנן ספדיה בשעתו נשאר מקום מתאים לחיות ולגור בו, והוא ממשיך להימכר בשוק הנדל”ן.
בשנת 1967 זכה ספדיה לשבחים רבים, אך לא מכולם. אדגר קאופמן ג’וניור (שאביו היה בעל הבית Fallingwater, שתכנן פרנק לויד רייט) כינה אותו “דוחה”. “הניו יורק טיימס” תיאר את הפרויקט כניסוי שנבנה בשיטות שלא נבדקו. בדיקה קפדנית יותר של היתכנות הפרויקט הראתה, שמה שאמור היה להיות מיוצר בייצור המוני הצביע על עלויות שהרקיעו שחקים.
אלא שההמצאה עשתה לה כנפיים וערים רבות בעולם הזמינו את האדריכל הצעיר לתכנן גרסה ממנה עבורם. עד 1968 עבד ספדיה על הרים של מודולים ללקוחות בסן חואן, בסנט תומאס, בירושלים ובניו יורק. שם, בניו יורק, ראש העיר ג’ון לינדזי שכר את ספדיה לתכנן שני אתרים יוקרתיים בגדה המזרחית.
אך לשוק הייתה סובלנות מועטה לשבירת כללים סיטונאית. מה עצר את רעיונו של ספדיה והרג אותו? “הייתי אומר ששילוב של כלכלה, התנגדות, וחוקי בנייה”, אומר ספדיה. היה גם את עניין רוח הזמן המשתנה – ספדיה ביקש לשפר את הרעיון של חיים עירוניים, בעידן שבו אמריקאים אמידים נטשו את העיר בהמוניהם.
כך האדריכל שהמציא מחדש את המגורים העירוניים הפסיק לעצב בנייני מגורים ורכש לעצמו מוניטין בפרויקטים תרבותיים, כולל הגלריה הלאומית של קנדה באוטווה (1988), סדרה של מבני מוזיאון ואנדרטה לזכר השואה ביד ושם בירושלים (2005-1987). “אתה מעצב מוזיאון טוב אחד וספרייה טובה אחת, ואתה מתחיל להיות אייקון”, אומר ספדיה.
בשנות האלפיים חזרה הצפיפות להיות אופנתית. כך, כמעט 50 שנים מאוחר יותר, מתחילים בכל העולם לבנות מגדלים בהשראת בית הביטאט של ספדיה. לצד החזרה ההמונית של אנשים לעיר, מנסים אדריכלים לייצר ערימה ענקית של בתים חד-משפחתיים ולא דירות קונבנציונליות. המטרה היא לבנות בצפיפות, אך באופן שלא ייראה צפוף.
נכון לעכשיו, משרדו של ספדיה עסוק בשני פרויקטים בהשראת הביטאט: Golden Dream Bay in Qinhuangdao, China וגורדי שחקים הנקראים “סקיי הביטאט” בסינגפור. שניהם מיועדים לשוק המעמד הבינוני. Golden Dream Bay הוא מקבץ של בניינים בני 15 קומות, שבהם כל מדרון מדורג בטרסות. הבניינים נערמים בצורה דרמטית, כך שלמעשה הם מרכיבים 30 קומות. בסינגפור הפרויקט קונבנציונלי קצת יותר – זוג מגדלים בני 38 קומות, מחוברים בשלושה גשרים מעוצבים, עם מרפסות לאורך הקצוות, כדי ליצור את המראה המדורג של טרסות. פרויקט דומה מתוכנן כעת לקולומבו בסרי לנקה ולמזרח התיכון.
הסיפור של 67 Habitat הוא של עבודת אדריכלות מהפכנית, שלרגע כאילו באמת עמדה לשנות את העולם. היא לא הצליחה לעשות זאת, ובמהלך חמישה עשורים השתנה העולם בכוחות עצמו. באסיה נפתח השוק להתפתחויות ענקיות. “בחלומות שלי, לא דמיינתי את הצפיפות שאנחנו בונים כיום”, אומר ספדיה, שנראה מבולבל מחזרתו של Habitat כמותג של המאה ה-21. אך כמו באופרה אדריכלית, יש לזה סוף טוב: “זה נראה כמו, ‘אמרתי לכם'”, מסכם ספדיה.
http://bcove.me/qioxd0gz