אדולף לוס Adolf Loos;
10 בדצמבר 1870 – 8 באוגוסט 1933. אדריכל יליד מוראביה שפעל באוסטריה בתחילת המאה ה-20, מחלוצי האדריכלות המודרנית. נולד בברנו במוראביה (באותה עת תחת שלטון הקיסרות ההבסבורגית). לוס התפרסם בעיקר בזכות ספרו “קישוט ופשע” (“Ornament und Verbrechen”) מ-1908, בו הוא התנגד נחרצות לסגנון הנאו-קלאסי הקישוטי שהיה נהוג עד תקופתו. את המילה פשע הוא בחר משום שלטענתו הזמן והמשאבים היקרים של אומנים ביצירת קישוטים לאדריכלות מתבזבזים ואינם תורמים דבר לחברה ולתרבותה. לטענתו חברה מתקדמת אינה זקוקה לקישוטיות היתר הזו.
החנינה לקישוט: אחרי שנדחה ונדחק לשוליים במשך יותר ממאה שנה, הקישוט זוכה בשנים האחרונות לתחייה חסרת רגשות אשמה – עם צמחיה משתרגת, עלי כותרת רבי רבדים ושפע של צורות גיאומטריות.
חנות עיצוב קטנה בברוקלין, מצהירה כי יש לה לוגו המסוגל להשתנות כך שתמיד ישקף את תקופתו. במרכז הלוגו שריון אבירים עם כתר מרחף מעליו וכתובת בכתב עכבישים מלוכסן בתחתיתו. מסביב מסודרות נוצות סימטריות, כמה שריגי גפן והכל יצוק בברזל בסגנון האר-נובו ומקדם את הנכנסים לחנות.
קישוט הוא בבירור חלק בלתי נפרד מהשפה החזותית הדומיננטית של העיצוב העכשווי. זה החל כבר לפני כ-8 שנים ואפשר היה להיווכח בכך שכל זה רק יתגבר, עם ריהוט עשיר במגזרות אורנמנטיות של Tord Boontje או מאוייר בקליידוסקופים של שרצים גראפיים של סטודיו ג’וב הבלגי, חיפויים עם ערבסקות גיאומטריות דמויות תחרה חתוכות בלייזר, שטיחים וטפטים – כן, הטפטים נולדו מחדש, אשר עוצבו באמצעות קבוצות של מעצבים שחברו למאיירים. אורנמנטים שוכפלו ונפרשו בצפיפות על פני מסכי המחשב, משודרגות בטכנולוגיות מבוססות פלאש. משם זה זלג גם למסכי הטלפונים הסלולאריים, שגם יכולתם להוריד למסך הזעיר שלכם קישוטים מעוצבים באדיבות חברות מסחריות שונות.
בשנים האחרונות, הדפים בהם אנחנו מדפדפים, המסכים בהם אנחנו גולשים והסביבות בהן אנחנו מבקרים, צומחים עם פרטים דקורטיביים, דפוסים גיאומטריים, מנדלות ושפעים דימויים מהטבע והחי. באקלים עיצוב זה, כשרוב המאה האחרונה הייתה ידועה בעוינותה לקישוט, שהס אפילו היה להזכירו, נשאלת השאלה מה הביא לחנינה של הפשע הדקורטיבי בעיצוב ובחשיבה כיום? מעבר להיותו טרנד עכשווי, מה היא משמעותה העמוקה יותר של חנינה זו? כיצד החזות המקושטת הייתה סמל לטעם הרע וכעת היא סימן לטעם טוב?
הקישוט ניחן בעבר סוער. בחלק ניכר ממאתיים השנים האחרונות, קישוט היה נושא לוויכוח בעיצוב, לפחות בהקשר לצורת מבנים ועיצוב הפנים שלהם. באמצע המאה התשע עשרה, הדיון התמקד במשמעות של קישוט, הגדרתו, השימושים המתאימים ביותר שלו ומקורותיו. השפעת הטבע וההיסטוריה עליו ומקורותיו מחוץ לאירופה, היו בסיס לדיונים לוהטים. הפיתוח של פרטים דקורטיביים שייצרה מכונה, סיבכה עוד יותר את הדיון. הקישוט הפך לזול יותר ובכך גם זמין לציבור הרחב של פריטים ביתיים יומיומיים כגון טקסטיל, טפטים, ספרים, ספלים ותחתיות, ולכן השיח שהקיף אותו החל להוסיף טיעונים מוסריים, חברתיים ואפילו פוליטיים. זה הפך להיות קשור קשר בל יינתק בדיונים של יופי וטעם.
בעידן בו נערכה “התערוכה הגדולה” ההיסטורית, בשנת 1851, המוצגים בה היו – על פי היסטוריון האדריכלות ברנט ג. ברולין – מכוסים בענני פתיתים, דונמים של ירקות ויבול ממלכת הצומח. הקישוט נתקבל אז בבושת פנים אצל אלה המבינים ואניני הטעם. החלו להיעשות ניסיונות לאלף את הקישוט ולקבוע לו גבולות וכללים, המפורסם שבהם היה ספר הכללים של האדריכל אוון ג’ונס, דידקטיקן של קישוט, שקבע ב-1856 סדר של 37 כללים הנוגעים לשימושים המתאימים של קישוט, עם אלפי דוגמאות של קישוט מכל רחבי העולם. אוונס האמין כי “כל הקישוט צריך להיות מבוסס על בנייה גיאומטרית” ונתן הוראות מאוד מפורטות בנוגע לשימוש ומיקום של צבעים וגוונים. הוא אסר על השימוש ב”פרחים או דימויים טבעיים אחרים”, אלא אם כן הם היו “ייצוגים קונבנציונליים המעבירים את התמונה, מבלי להרוס את האחדות של האובייקט אותו הם משרתים בקישוטו”. מחויבות נלהבת כזו להסדרת השימוש בקישוט בצורה נכונה, לא הייתה נדירה בתקופה ההיא באמצע המאה התשע עשרה, שעסקה ברפורמה בתכנון. גם בכתביו של ג’ון רסקין שנסובו על קישוט, היו חששות דומים. הנימה המוסרית של הביקורת הייתה אפילו מושחזת עוד יותר בתחילת המאה העשרים, עם האמונה בקרב חוגי אוונגרד, שהקישוט מסווה בנייה כושלת של מוצרים ולכן הם פגומים מיסודם. ההתנגדות המוסרית לקישוט מצאה אז את הדובר החריף ביותר שלה, האדריכל האוסטרי אדולף לוס, שפורסם בשנת 1908 התקפה חריפה נגד קישוט, שכותרתה “קישוט ופשע”. בטקסט זה לוס משתמש ברטוריקה רב תחומית, בטענה שאבולוציה תרבותית וקדמה אנושית נפגעות מהקישוטיות, שדורש בזבוז של כוח אדם, בריאות, חומרים והון. “במדינה פורייה”, הוא כותב, “קישוט כבר לא מוצר טבעי של התרבות שלה, ולכן מייצג את הפיגור והניוון”.
האחיזה של אמונות כאלה בחברה ובכלכלה של המאה ה-20, חוזקה על-ידי מניפסטים של המודרניזם, עד לפוסט מודרניזם, למשל בכתביו של רוברט ונטורי משנות ה-60, אז הוענקה חנינה לקישוט בקרב הוגי דעת בתחומי העיצוב . אף על פי כן, היה קשה לשחררו ממעמד של בן לדרגה השנייה בספקטרום התרבותי, לצד מלאכת יד, אמנות פופולארית או מסחרית, יצירות נאיביות ואמנות ילידים כמו בובות קש. גם כיום, למרות ההתפשטות והשיח המקיף את הקישוט, השימוש בו נחשב על ידי הזרם המרכזי בעיצוב גרפי כטאבו, עם הגמוניה מתמשכת של המודרניזם. לעומתם חוזה העיצוב נוסטלגיה מוזרה לעבר הכפרי, שלא הייתה בשום מקרה חלק מההיסטוריה האישית של המעצבים. העיצוב בשנים האחרונות מתאפיין בתיאור של סצנות פסטורליות, נופים טרום תעשייתיים מאוכלסים בבעלי חיים מסוימים בטבע (צבי והינשוף בפרט), סמליות חזותית אצל מעצבים אורבאניים המנסים לשחזר את העבר והאידיליה הכפרית, כבריחה מההווה העירוני האמיתי.
משהו קורה, עם זאת, ייתכן שיש השלכות יותר ארוכות טווח על העיצוב. סוג של דחף וחגיגה עיקשת של חוסר תועלת, מול הפילוסופיה המודרניסטית ששלטה בעיצוב במאה העשרים, שלא מצאה בקישוט משמעות ולכן הוא אינו קשור לפונקציה ולפיכך הוא מיותר, בעולם שבו הפונקציה היא הקנון. ההתלהבות הקישוטית הנוכחית המוגזמת, צפופה, ולפעמים חסרת תועלת, ניתן לראותה כהתרסה פרובוקטיבית. לפעמים האלמנטים הדקורטיביים בעבודה נובעים ישירות מתוכן ומשולבים ברמה עמוקה עם רעיון. הם עושים את אותה העבודה כמו המילה בתקשורת. מעצבת המוצר ההולנדית Hella Jongerius, למשל, ממייסדי קולקטיב העיצוב “דרוך”, הציגה בשנת 1998 תערוכה בשם “קישוט בלתי נמנע”, שהציגה את החיבור הבלתי נמנע בין קישוט, צורה ותוכן, עם ניסיון להוכיח שהקישוט משלים את הפונקציה.