להכליל כדי לחדש: הגישה המכלילה קונה לה אחיזה ברוב תחומי העיצוב בעולם כיום ויכולה להוות מנוף לחדשנות

שחף בן-אבו, Baboo: ערכת בובות המשלבת ציורי ילדים. משמשת ככלי אבחוני, טיפולי וחווייתי למפגשי תרפיה בדרמה ואומנות. פותחה עם מטפלים וילדים נפגעי חרדה משדרות. צילום: מיטל אשד

המפגש הראשון שלי עם המושגים “עיצוב אוניברסאלי” ו”עיצוב מכליל”, היה בסוף שנות התשעים, כשהגעתי ל-Royal College of Art בלונדון. באותם ימים נפתח בקולג’ מרכז בשם הלן המלין. בתחילת דרכו שיתף המרכז סטודנטים ממחלקות שונות בפרוייקט בשם: Design Age. למרות שנחשפתי לחלק מהעשייה של המרכז, לא היה לי מידע ממשי על הפרוייקט ומטרותיו. למעשה, לא היה לי עניין להעמיק ולגלות, היות והנושא נראה היה לי מאוד לא מלהיב, לא סקסי ורחוק מאוד ממני ומעולמי. באותה עת חשבתי שהנושא המכליל הוא “תחום” בעיצוב. דהיינו, כפי שיש עיצוב רכב או עיצוב של מוצרי צריכה, כך יש עיצוב לזקנים או לבעלי מוגבלות. כלומר, ייחסתי את המושג “אוניברסאלי” לתחום אביזרי העזר הרפואיים.

מיקי אונטרברג, Scopo. סדרת כלי אוכל המותאמת לתפישה הויזואלית והקוגניטיבית של חולי דמנציה ומאפשרת להם אכילה עצמאית. הכלים יוצרים שפה צורנית חדשה ומתאימים לכלל המשתמשים, בעיקר לילדים. צילום שחר תמיר

כמה שנים לאחר מכן, עם חזרתי לארץ, השתתפתי בתערוכה בשם:”אורים” שהתקיימה במוזיאון ישראל. אחת העבודות בתערוכה נקראה “לגעת באור” של האמן זליג סגל. היצירה מורכבת מ-18 גלילי אלומיניום המשקפים את האור ומטילים צל על סביבתם. המבנה המינימליסטי והנקי יוצר חוויה אסתטית אבסטרקטית. אך ליצירה רובד נוסף: העמודים הם הגבהה של המילים “ויהי אור” בכתב ברייל. עיוור הממשש את הפסל, מבין את משמעות הכתוב, אך לא יכול לחוות את חוויית האור. האדם הרואה חווה את האור אך לא יכול להבין את הכתוב. מה שהפעים וריתק אותי בעבודה הזו, הייתה נקודת המוצא של האמן – האופן בו התייחס בתהליך יצירתו לאוכלוסיית קצה הנעדרת את היכולת לחוות את האור והמודרת לרוב מאמנות חזותית. ההתייחסות לעיוורים, דווקא בהקשר לאור והעדרו, העשירה את התהליך היצירתי והעניקה לעבודה רבדים שונים של משמעות, הן לאנשים רואים והן לעוורים. כעבודת אמנות, יצירתו של סגל מדברת אודות הדברים ומקיימת אותם במישור הקונספטואלי, ההגותי. אך אותה גישה עצמה, זו הלוקחת בחשבון אוכלוסיות קצה בעלות צרכים שונים ומגוונים ורותמת אותם לתהליך היצירתי, היא מהותה של התפישה המכלילה בעיצוב. היצירה “לגעת באור”, אם-כן, הייתה הבסיס לתובנה שלמעשה אין “עיצוב מכליל”, אלא יש גישה מכלילה לעיצוב. אין, ולא יכול להיות, מוצר או מבנה המהווים מענה עיצובי מוחלט לכל המשתמשים ולכל הצרכים. בתוך תהליך העיצוב, הגישה המכלילה מחדדת ומרחיבה את דרכי ההתבוננות ומאפשרת לשאול שאלות חדשות. ההבנה שלי את המשמעות התהליכית העמיקה לאחר הצטרפותי לחוג לעיצוב תעשייתי מכליל. בנוסף, נחשפתי ללא מעט טעויות נפוצות ודיסאינפורמציה בהקשר למשתמשים בעלי צרכים ייחודיים. למשל, אחוז קטן מאוד של העיוורים קורא כיום ברייל. בארצות הברית מדובר על פחות מ-10%. לפיכך, כל פעם מחדש אני תמהה למצוא תוספת של כתב ברייל על לחצני מעליות. דווקא בהקשר של עיוורון, ניתן למצוא דוגמא היסטורית הנותנת ביטוי מובהק ליכולתה של הגישה המכלילה להפוך למנוף של חדשנות: בשנת 1808 יצר הממציא האיטלקי Pellegrino Turri את מכונת הכתיבה העובדת הראשונה. זו נוצרה עבור אהובתו העיוורת, הרוזנת קארולינה פאנטוני, כדי לאפשר לה כתיבת מכתבים באופן עצמאי. איננו יודעים כיצד נראתה המכונה היות ולא שרדה, אך חלק מהמכתבים שנכתבו באמצעותה קיימים.

גישה הלוקחת בחשבון אוכלוסיות קצה בעלות צרכים שונים ומגוונים ורותמת אותם לתהליך היצירתי, היא מהותה של התפישה המכלילה בעיצוב

יעל הרשקוביץ: אובייקטים השלכתיים לטיפול באומנות. באמצעות צורה, מרקם, חומר ומגע, מסייעים האובייקטים למטופל לבטא עצמו בסיטואציה הטיפולית. אלטרנטיבה תלת-ממדית לקלפים ההשלכתיים הקיימים כיום. צילום: שחר תמיר

כפי שמכונת הכתיבה אינה מסגירה את העיוורון ככלי מניע בפיתוחה, כך ברב המקרים אי אפשר לדעת שמוצר, סביבה או מבנה הם למעשה תוצר של הגישה המכלילה. למשל, מעטים מאוד מהמשתמשים בכלי המטבח של חברת oxo, יודעים שהמוצרים המוצלחים הללו יצאו לאוויר העולם כמענה לבעיות וכאבי מפרקים השכיחים מאוד בגיל השלישי. סם פארבר, מקים החברה, היה כבר בגמלאות כשעלה הרעיון להקמת החברה. הוא ואשתו בטסי אהבו מאוד לבשל, אך לא פעם סבלה בטסי מכאבים עקב שימוש בכלי מטבח שונים כמו קלפן או פותחן. חוויית הבישול של בטסי הביאה להקמתה של חברת oxo, בשיתוף עם Smart Design. החברה שמה לה למטרה לייצר כלי מטבח ארגונומיים, הנותנים מענה לכפות ידיים שונות, גבריות או נשיות, לימניים או שמאליים. אך לא פחות חשוב – לייצר כלי מטבח אטרקטיביים, נחשקים ונעימים לשימוש – הן לחובבים והן לבשלנים מקצועיים. בהתאם לאותן מטרות התרחב בהמשך קו המוצרים של החברה והוא כולל כיום ציוד משרדי, ציוד לתינוקות, לגינון ועוד. סיפורה של חברת oxo מגלם את עקרונות הגישה המכלילה, גישה המובנית אל תוך תוכנית הלימודים בחוג לעיצוב תעשייתי במכללת הדסה. גו’ליה קאסים, חוקרת בכירה במרכז הלן המלין ומרצה אורחת בחוג מגדירה זאת כך: “If you understand the extreme, you can innovate for the mainstream”.
מבחינת תהליך העיצוב והפיתוח, משמעות הדבר היא: התבוננות על משתמשי קצה ותרחישי שימוש שונים ומגוונים לייצר כלי מטבח ארגונומיים, הנותנים מענה לכפות ידיים שונות, גבריות או נשיות, לימניים או שמאליים, הפיכת המשתמשים לחלק אינטגראלי מצוות העיצוב ולשותפים בתהליך הפיתוח חויית המטבח והשימוש בכלי מטבח הייתה גם נקודת המוצא לפרוייקט הגמר של נאורה ציגלר. נאורה היא בשלנית חובבת ורצתה להעצים את חויית הבישול באמצעים חישתיים ותחושתיים. במהלך המחקר פנתה אל מייק – עיוור מלידה, כדי לבחון כיצד עיוורים מבשלים. מייק הפך לשותף מלא לתהליך המחקר והפיתוח והתנסה בדגמי העבודה הרבים שיצרה נאורה. הפרוייקט הניב סדרה של כלי בישול המעצימים את החוויה החושית לכלל המשתמשים ועונים על צרכיהם הפרקטיים והבטיחותיים של עיוורים וכבדי ראייה. (ההיבטים הפרקטיים והבטיחותיים מסייעים למשתמשים נוספים כמו ילדים וקשישים). בין היתר מכילה הסדרה סיר בעל חלק עליון סיליקוני, המונע מגע עם האזורים החמים ומשמש כמכסה וכמשפך; אצבעון מדידה המכיל במדויק קורט מלח; כפית וכוס המחולקות לארבעה רבעים. פרוייקט סטודנטיאלי נוסף שעוסק בחוויה רב חושית הוא Thales, של יעל הרשקוביץ. לאורך התהליך עבדה יעל עם מטפלת באמנות ובחנה את התחום של קלפים השלכתיים. קלפים אלו, המציגים דימויים ואיורים, נפוצים מאוד בתחומים טיפוליים שונים ונועדו לעזור למטופל לבטא את עצמו בסיטואציה הטיפולית. הקלפים הקיימים בשוק הם מאוד אילוסטרטיביים וברב המקרים ילדותיים ומאוירים בצורה לא מקצועית. תוך עבודה אינטנסיבית עם המטפלת והתנסויות רבות עם מטופלים, פיתחה יעל אובייקטים השלכתיים המעניקים חוויה עשירה של חומר, מרקם, משקל, וטמפרטורה. בעוד הקלפים הם ויזואליים בלבד, האובייקטים יוצרים חוויה רב-חושית עשירה בהרבה, שהיא כמובן נגישה גם לעיוורים וכבדי ראייה. פרוייקט זה החל מתרחיש קיצון – סיטואציה טיפולית, אך הודות לאיכותו העיצובית הוא בבחינת object of desire ובעל קיום גם ללא קשר לתפקידו הטיפולי. תחומים טיפוליים מסוגים שונים קיבלו התייחסות בפרוייקטי גמר בחוג. מגדה רוק חקרה בעבודתה את הגינון הטיפולי – Horticultural Therapy.

חלק מקולקציית הציוד המשרדי של oxo. קו המוצרים התרחב תוך שמירה על היבטים ארגונומיים והתחשבות בכפות ידיים שונות

נאורה ציגלר: כלי בישול המעצימים את החוויה החושית ונותנים מענה לצרכים הפרקטיים והבטיחותיים של עוורים וכבדי ראייה. צילום: שחר תמיר

קלפן של oxo. כלי המטבח נוצרו במקורם כמענה לכאבי ובעיות מפרקים

תחום חדש יחסית זה קיבל תנופה עצומה בשנים האחרונות ומחקרים רבים תומכים בהשפעתם המיטיבה של צמחים פיזית ונפשית כאחד. לא מעט בתי-חולים ומרכזים שיקומיים מחזיקים חממות לגינון טיפולי, אך מגדה זיהתה והתייחסה למטופלים ולחולים הרתוקים למיטה או לחדרם ונבצר מהם להגיע לחממה. התוצר הסופי הוא עגלה ניידת המביאה את חוויית הגינון אל חדרי המטופלים. העגלה מכילה את כל הרכיבים הנידרשים לפעילות – כלי עבודה, עציצים, מים, שתילים וכו’. כמו האובייקטים ההשלכתיים של יעל, גם לפרוייקט של מגדה יש קיום לא רק בקשר הטיפולי. כ”גינה צפה”, יכול המוצר לשמש כריאה ירוקה בסביבה ביתית, ציבורית או משרדית. פרוייקט נוסף שהחל מסיטואציה טיפולית הוא Baboo, ערכת בובות של שחף בן-אבו. הבובות, המשלבות ציורי ילדים, נוצרו למפגשי תרפיה באמנות ופותחו עם מטפלים וילדים נפגעי חרדה משדרות. כמי שגדל וחי בשדרות, לבן-אבו היכרות ממשית עם ההשלכות הקשות של חיים בצל חרדה מתמדת. גם כאן, ההתייחסות למצב קיצון טיפולי הניבה אובייקטים אטרקטיביים, אסתטיים ונחשקים למבוגרים ולילדים כאחד. לא פעם סטודנטים בוחרים לעבוד על נושא אליו יש להם זיקה רגשית.
מיקי אונטרברג בחרה לפרוייקט הגמר בתחום המוכר לה אישית – דמנציה. סבתה לקתה במחלה ומיקי הייתה שותפה לחיים עם המחלה לאורך שנים. שלב המחקר הוביל להבנות לגבי התפישה הויזואלית והקוגניטיבית של החולים במחלה: בלבול בין מציאות תלת-ממדית לייצוגים דו-ממדיים (למשל: שטיח עשוי להתפרש כבור ברצפה וטפט פרחוני כפרח אמיתי); טשטוש גבולות בין חפצים; נתק בקישור בין מופע צורני לפונקציה. בהמשך הגדירה מיקי הנחיות עיצוביות הקשורות לתפישת המרחב וניתנות ליישום בטריטוריות שונות, החל בארכיטקטורה וכלה במוצרים שונים. התובנות יושמו בסדרת כלי אוכל המאפשרת לחולי דמנציה לאכול באופן עצמאי כאשר כלים רגילים אינם מתאימים עוד. הכלים מותאמים למשתמשים הן ארגונומית והן חזותית, יוצרים שפה צורנית חדשה ומתאימים לכלל המשתמשים, במיוחד לילדים ולכבדי ראייה. במקרה של שחף ומיקי, נסיבות חיים אישיות הביאו לתחושת זיקה וקירבה אל משתמשים בעלי צרכים ייחודיים. אך היכולת להבין ולחוש מצבים וצרכים ייחודיים, כמו-גם היכולת להפוך משתמשים שונים לשותפים פעילים בתהליך היא יכולת נרכשת. בפרוייקטים ובתרגילים שונים בחוג נעשה שימוש ב-Empathy Tools. למשל: שימוש במוצר או ביצוע פעולה בעיניים קשורות, עם יד מנוטרלת, או בישיבה בכסא גלגלים. במסגרת קורס בשנה ב’ מתקיים פרוייקט עליו עובדים הסטודנטים בשיתוף עם סבא ו/או וסבתא שלהם. בתוך התהליך צפים ועולים היבטים שונים הקשורים לאוכלוסייה מבוגרת: זיכרונות, העדפות, שעות הפנאי, חיי היומיום וחיים במציאות המשתנה ומתעדכנת כל העת. מתוך סיטואציה של קירבה, ממחיש הפרוייקט לסטודנטים כי מדובר, בין היתר, ב- Design for our future selves.

מנדה רוק: הטבע בחדרי המטופלים, גינה ניידת המביאה את חוויית הגינון הטיפולי למטופלים הרתוקים לחדרם. משמשת גם כריאה ירוקה בסביבה ביתית, ציבורית או משרדית. צילום: שרון בנטוב

זליג סגל, לגעת באור. צילום הסטודיו לצילום הירושלמי

דינה שחר, ראש החוג לעיצוב תעשייתי מכליל, מכללה אקדמית הדסה ירושלים