“העיפרון הוא מוצר פשוט ואנחנו לוקחים אותו כמובן מאליו”, אומר פיין “אבל הייצור שלו מצריך תהליך מורכב וכשראיתי את כל מערך הייצור המעורב, שהרבה ממנו נעשה ביד, ידעתי שזה יהיה נרטיב חזותי משכנע”.
ואכן, התצלומים שלו לוכדים את העולמות השונים והרבים המוסתרים בתוך קירות הלבנים רהרגילים של המפעל. המרתף, שבו עובדים בפחם, הוא עולם אפור באופן מוחלט: חולצות אפורות, ידיים אפורות, מכונות אפורות הבולעות מרכיבים אפורים. כמות מפתיעה של עבודה נעשית באופן ידני; ליבות עיפרון יוצאות מהמכונות כמו פסטה טרייה, חלקה ורטובה, מוכנות להיחתך לאורכים שונים ומיובשות לפני שהן נכנסות לקליפות העץ שלהן.
חלקים אחרים של המפעל הם התפרצויות של צבע. עפרונות אדומים ממתינים, ברשתות מסודרות, לטבול בצבע כחול בהיר. עובדת בשם מריה מתאימה את צבע מעטי העץ לליבות הפסטל המיוצרות מדי שבוע.
פיין לוכד את המוזר במחזה של כלי פשוט כמו עיפרון, מפורק לחלקים פשוטים, הוא מראה לנו את הקסם האסתטי. ערימות של ליבות עיפרון ממתינות על קיר בטון, כמו ארסנל ספגטי אפור. מאות עפרונות מונחים על מגדלי חלת דבש. שבבי עץ ניתזים על פני מכונת השחזה, גלגל של נייר זכוכית מסתחרר במהירות.
תצלומים כאלה שומרים על המקורות הסודיים של חפצים שאנו נוטים לקחת כמובן מאליו. הם מראים לנו את הגאווה ואת החיבור של בני האדם שעושים את אותם אובייקטים, כמו גם הייצור שהוא עצמו נעלם לטובת אוטומציה. כמו עיפרון, התמונות האלה מתחקות אחרי משהו שיום אחד יכול להעלם.

אתר הצלם