תכנית חזית הים העירונית בנמל חיפה. מבט מכיכר הכניסה הראשית לנמל לעבר שדרות בן–גוריון  והגנים הבהאים. אלה הוכרזו לאחרונה כאתר מורשת עולמית. חיפה מתחברת עם הים. התכנית הוזמנה על ידי משרד הפנים בעקבות יוזמת ראש עיריית חיפה, יונה יהב, ועם מעורבותו העמוקה של מהנדס העיר, אריאל וטרמן. עמי שנער-אמיר מן, אדריכלים

ואולם, אותה ההוויה, שנדמית כה טבעית וברורה מאליה, אינה קיימת כמעט בישראל. להפך, למרבה התדהמה התופעה הבולטת כאן היא היעדרה הכמעט מוחלט של העיר הים–תיכונית. חופיה של ישראל משתרעים לאורך 190 ק”מ, והגם ש–70 אחוזים מתושביה מתגוררים ב–13 ערים לאורך חופים אלה, לא פעם נדמה כי הם אינם חיים כלל באגן הים התיכון על עושר רבדיו ההיסטוריים, הגאוגרפיים והתרבותיים.

עם הגב לים: היכן הערים הים–תיכוניות שלנו?
מתוך 13 הערים השוכנות לאורך החוף, יפו ועכו העתיקות הן לבדן ערי חוף של ממש, ביטוי לים–תיכוניות במיטבה. שאר הערים, כולן מודרניות. חלקן כמו תל–אביב ובת–ים מתחברות לים. האחרות ממש לא, ולמרבה הצער, לא במקרה: אשקלון, אשדוד, ראשון לציון והרצליה מנותקות מהחוף לחלוטין. אחדות מהן מתהדרות במרינה המתאפיינת בבינוי תפלצתי, שאינה מחברת אותן כלל לחוף ומשמשת תחליף מלאכותי לדבר האמיתי; נתניה מציגה את פרויקט “עיר ימים” – גטו הזוי של מגדלים, החמצה כואבת, בעיקר בהשוואה לנתניה הוותיקה על כיכר העצמאות והטיילת שבה הנפתחות לים; חדרה מנותקת לגמרי; הקריות ונהריה – בקושי מתחברות; ולבסוף, חיפה, שהנמל ומסילת הברזל חוצצים בינה לבין הים, ואולם דווקא בה טמון הפוטנציאל הגדול: להיות עיר הנמל הים–תיכונית הראשונה בארץ.
אם כן, איך אפשר להסביר זאת? מדוע מרבית הערים שלנו אינן ערי חוף של ממש? מדוע הן מפנות את גבן לים? כיצד כשלו בעיקרון הבסיסי כל כך, והמובן מאליו לכל תושב של עיר חוף ים–תיכונית באשר היא? זאת ועוד, מדוע עדיין בימינו, ואולי אף ביתר שאת, אנו נדרשים לשוב ולהזכיר לעצמנו מהן ההגדרות הבסיסיות של עירוניות “נורמלית”, נכונה?
דומה כי דווקא בשנות העשרים והשלושים של המאה הקודמת, עת החלו להיבנות הערים הראשונות בארץ, עקרונות העירוניות ה”רגילה” היו ברורים לכול. הדוגמה המוכרת ביותר היא כמובן זו של תל–אביב בתכנונו של פטריק גדס, כמו גם תכניותיו של ריכרד קאופמן להדר הכרמל בחיפה, לרחביה בירושלים וליישובים עירוניים רבים אחרים. ואמנם, עיר הגנים תל–אביב הייתה כמעט מראשיתה לסמל ציוני של התחדשות: העיר הלבנה השוכנת לחוף הים. במבט לאחור, קשה כיום להאמין, כיצד בתוך שנים ספורות, מיד עם קום המדינה, נדחקו עקרונות עיר הגנים הצִדה לטובת
הרעיונות המופרכים שהולידו את השיכונים, יצירי כלאיים שאינם עיר אך גם אינם כפר, מובלעות של בלוקים אחידים הניצבים בבדידותם, מנותקים, בין כבישים שוממים. והדברים הרי ידועים. אכן, שיכונים אלה העניקו קורת גג לאלה שזה מקרוב הגיעו ארצה, ואין זה דבר של מה בכך.
אך גם יש להכות על חטא, מכיוון שנכשלנו במשימה הבסיסית – הכמעט מובנת מאליה באינספור ערים אחרות זה אלפי שנים, במיוחד באגן הים התיכון – להקים ערים נכונות.
אם אידרש לתמצת את מהותו של התכנון העירוני במילים ספורות אומר: “לחבר רחוקים, לקשור קצוות”. כלומר, לזהות את המיקום הנכון לפעילויות הרבות והשונות המרכיבות את הפסיפס העשיר של החיים העירוניים, ליצור רצף של פעילויות אלה המעצימות זו את זו, וכל זאת במרקם בנוי שמציע מרחב ציבורי ידידותי ומושך: רחובות, קטנים כגדולים, שדרות, כיכרות, גן עירוני, קו החוף וכל מה שביניהם. ובמילה אחת: עיר.

חיפה – תיקון עירוני
מכל הערים שהוזכרו, דווקא חיפה טומנת בחובה את הפוטנציאל הגדול ביותר להיות עיר נמל ים–תיכונית של ממש, שאין כדוגמתה בארץ. פתיחת הנמל לעיר על–פי תכנית חזית הים העירונית בתכנון האדריכלים עמי שנער ואמיר מן, הנמצאת בימים אלה בשלבי אישור אחרונים, יכולה לחולל בחיפה לא פחות מאשר מהפך אורבני. העיר התחתית והמושבה הגרמנית, מהמרקמים העירוניים היפים בארץ, ובהם גם השוק התורכי וקמפוס הנמל ההולכים ומתחדשים, יתחברו סוף–סוף לטיילת החדשה שעל הרציף. אלפי המטיילים שינהרו לכאן יוכלו לחוות מקרוב את המפגש האמיתי המרהיב של עיר–נמל: הים, האניות, המנופים, בנייני המחסנים הישנים והמחודשים – כל אלה יכולים להציע מקומות בילוי, נופש, תיירות ותרבות.
בכנס חיפה הבין–לאומי לאדריכלות ועיצוב ערי חוף שנערך בדצמבר2014  הועלו כמה מן האתגרים שעמם מתמודדות ערי חוף אחרות, חלקם יוצגו בגיליון זה. האדריכל פרנסואה לה קלרק (François Leclercq) מפריז תיאר את מרסיי, שנותקה לגמרי מהים על ידי הנמל (המודרני), מסילות ברזל וכביש מהיר, ואת תהליך התיקון העירוני המתרחש בניצוחו.
האדריכל סטפנו בוארי (Stefano Boeri) ממילאנו הציג את שלבי התכנון של המבנה הנועז, “וילה מדיטראנה”, שהוקם בנמל מרסיי כחלק ממאמצי ההתחדשות של העיר לקראת הכתרתה כ”בירת התרבות” של שנת 2013. האדריכל והמהנדס מרק מימרם (Marc Mimram) הציג בין היתר את תכניתו לחיבור העיר טנג’יר עם הנמל שלה ואת תפיסתו המקורית לעיצוב גשרים המחברים קטעי עיר מנותקים. אדריכל הנוף אדריאן חֵאוּזה (Adriaan Geuze) מרוטרדם הציג את חיבור העיר טורונטו עם קו החוף, את פיתוח האי גוברנורז (Governors Island) בניו יורק, ואף חלק עם באי הכנס את רעיונותיו לבניית אי מלאכותי מול חופי חיפה.
כל אלה הן רק דוגמאות אחדות לסדר היום של המתכננים המופקדים על התכנון העירוני כיום, אך מכולן עולה האתגר הכרוך בהעלאת איכות החיים העירוניים, משמע השיפור המתמיד של המרחב הציבורי, גם בצל הציפוף העירוני ההולך וגובר.

לחבר את מרסיי עם הים

François Leclercq, Architect

מערכת הפארקים שתוכננה במסגרת התחדשות העיר מרסיי

בכנס האדריכלים הבין–לאומי השני שנערך בחיפה בדצמבר 2014 הציג האדריכל פרנסואה לקלרק (François Leclercq) מפריז, מתכנן תכנית ההתחדשות של העיר מרסיי, את האתגר המורכב של תיקון עירוני: לא רק התגברות על חיץ פיזי בין הנמל והעיר – כביש מהיר עילי, גדרות ומסילות רכבת רבות – אלא גיבוש תפיסה כוללת לשם יצירת מרחב ציבורי חדש ומושך. מרחב זה כולל בין השאר פארק עירוני גדול המחבר את כל חלקי העיר עם הים, החייאת מבנים נטושים, שיקום חברתי של קהילות התושבים השונות בעיר התחתית, הכנסת תכנים חדשים – כל זאת באמצעות חיבור העיר והים.

העיר מרסיי דומה במידת מה לחיפה. שתיהן משתרעות על צלע ההר הצופה אל הים התיכון שלמרגלותיו כמעין תיאטרון חי ענקי. מרסיי, עיר נמל ים–תיכונית מובהקת, אוכלוסייתה מעורבת ומגוונת מאד, בולטים בה מהגרים רבים, שווקי הדגים ומסעדות הבויאבז הרבות שלה שוקקות סביב הנמל העתיק, שראשיתו אולי מימי הפניקים. אולם הנמל המודרני של מרסיי, בעבר הנמל הגדול ביותר בים התיכון ירד בשנים האחרונות מנכסיו ופעילותו הצטמצמה מאד, בייחוד לאחר שנמל חדש נבנה הרחק מהעיר ההיסטורית. זו נותרה מנותקת לגמרי מקו המים על ידי כבישים עמוסים, מסילות רכבת רבות, כביש עילי, חומות וגדרות, בניינים רבים לאורכם התרוקנו, הידרדרו, העיר שיוועה לתיקון כוללני.
תכנית ההתחדשות במרסיי, שהשתרעה על 1700 דונם, בה זכינו בתחרות בשנת 2009, התמודדה עם קשיים עצומים: הסרת החיץ הבלתי עביר בין העיר והנמל, פתיחת חלקים מהנמל לעיר, יצירת טיילת הולכי רגל במקום כבישים, בינוי חדש של 14 אלף דירות ו–500 אלף מ”ר לבילוי ומסחר, אירגון מחדש של המערך הלוגיסטי של הנמל, יצירת פארקים חדשים השוזרים את כל חלקי העיר ועוד.
בהשקעות גדולות של ממשלת צרפת, המחוז והעיר, במסגרת פעולה משותפת שכונתה “אירומד” EUROMED נבנה כביש משוקע ופורק בהדרגה הכביש המהיר העילי, הוקמה טיילת בחזית הים, ולאורכה מבני תרבות חדשים ומרשימים מאד, כמו גם מבני מגורים חדשים ומשופצים לתושבים. בשנת 2013 הוכתרה מרסיי כבירת התרבות האירופית לאותה השנה, אולם המלאכה עוד רבה.

הטיילת החדשה. הוקמה לאחר שיקוע הכביש המהיר שחצץ בעבר בין העיר לנמל.

שיקום וחידוש בתי מגורים זנוחים ברובעי הנמל.

מבט כללי על תכנית ההתחדשות של העיר מרסיי, תצלום אוויר מכיוון מזרח. בקדמת התמונה, בסמוך למצודת סט. ז’אן העתיקה, ניצבים המבנים שבתכנון רודי רישוטי וסטפנו בוארי (ראו בהמשך).

תכנית האב להתחדשות הפארקים וחזית הים של מרסיי.

הים התיכון לאן?

Stefano Boeri, Architect

“ביתן הים” בעיר לה מדלנה (La Maddalena), השוכנת צפונית לסרדיניה, הוא בסיס צי לשעבר שהפך למרכז כנסים ותערוכות. הרעיון של בניין המרחף מעל המים עתיד להתפתח כעבור שנים אחדות בבניין ה”וילה מדיטראנה” במרסיי.

הוויית הים התיכון היא גורם מרכזי בחייו ובעבודתו של האדריכל סטפנו בוארי (Stefano Boeri) ממילאנו. בהרצאתו בכנס האדריכלים הבין–לאומי השני שנערך בחיפה בדצמבר 2014 דן בהוויה זו על היבטיה השונים. לדבריו, אגן הים התיכון אינו עוד אותו מקום המפגש התרבותי–פלורליסטי כבעבר. בקטע ממיצג מזעזע שהציג בדוקומנטה בקאסל, הוא חושף צד לא מחמיא של הוויה זו בתיאור פרטי טביעתה של ספינת מהגרים לא חוקיים מצפון אפריקה. עם זאת, בוארי מאמין בכל נפשו ביכולת של עמי אגן הים התיכון – אנשים וערים, לאו דווקא מדינות – לתקשר ביניהם. הבניין האיקוני שתכנן בוארי בנמל מרסיי, “וילה מדיטראנה” (Villa Méditerranée), נועד להיות מוקד לשיח בין עמי הים התיכון. הגם שהבניין נטול כל אזכור של אדריכלות מסורתית, כל כולו מבטא פתיחות לים התיכון ולתרבויותיו.

רק לקראת סוף המאה העשרים התעוררה המודעות לכך שמשהו מטריד קורה במרחב הגיאוגרפי של הים התיכון. האזור הגדול והחשוב הזה, ערש התרבות המערבית, כור ההיתוך של מסורות בנות אלפי שנים, מפגש מרתק של עמים, דתות ותרבויות – הולך ומשתנה במהירות. אחד הביטויים הטרגיים לכך הוא גורלם הבלתי נמנע של מהגרים רבים המבקשים לחצות את הים מצפון אפריקה לדרום אירופה. נתיביהם של מהגרים, דייגים, תיירים, מלחים או עובדי אסדות הנפט אינם נפגשים עוד; מגיברלטר לקפריסין, מתוניסיה לאתונה, מאיסטנבול לאלכסנדריה משוטטות כיום במקביל לספינות התיירים המפוארות גם אניות פסולת רדיואקטיבית, סירות פיראטים ואפילו צוללות גרעיניות – הים חרוש בקווים בלתי נראים אך מאובנים, מנוכרים זה לזה יותר מאי פעם.
הים התיכון, מחבר לכאורה בין אירופה, אסיה קטנה ואפריקה, אולם אינו מסוגל לתפקד עוד כבעבר כגורם ממתן סכסוכים אתניים, פוליטיים וכלכליים האורבים לפתחו. לקראת סוף העשור הראשון של המאה העשרים ואחת, מוצא עצמו אגן הים התיכון בתווך החיכוך שבין הדמוקרטיה הקפיטליסטית של מדינות מערביות מתקדמות לבין משטרים ההולכים ונעשים קיצוניים, בעולם הערבי בין היתר, בעוד אירופה מנסה להציג את עצמה ככוח פוליטי וכלכלי יעיל, הניצב מול החשש המתמיד לעימות מול רוסיה. אולם, דווקא עם התפוררות הבריתות המדיניות שנוצרו לאחר מלחמת העולם השנייה, לנוכח גלי הקיצוניות הדתית, החלו להיווצר בריתות חדשות, חופשיות, סביב הים התיכון, שותפויות הקוראות תגר על הגיאופוליטיקה המסורתית. הראשונה בשותפויות אלו נוצרה ממש
בלב “הים המוצק” הגדול, הים האגאי, בתווך העצום שבין 1400 איים ו–170 מרכזים עירוניים קטנים בארכיפלג. התארגנות זו קמה לא בידי עיר מסוימת או מדינה, אלא ביוזמה עצמאית ואמיצה של ראשי ערים ואדריכלים יוונים, שהתכנסו לראשונה בביאנלה לאדריכלות בוונציה בשנת 2006 והחליטו על הקמת “העיר האגאית החופשית”, עיר ללא גבולות, שמרכזה נודד מאי לאי כל שנתיים. מגילת היסוד שלהם מתבססת על המיתוס העמוק המשותף של כל שוכני הים התיכון, על עקרון הסובלנות והפתיחות לכל. ה”אוניברסיטה הים תיכונית החופשית” שהוקמה בכרתים ב–2011, ובה במה תוססת לבני נוער מהעולם כולו, המתכנסים ללימוד יחסי העמים, התרבויות והדתות הים התיכון כמו גם את סכסוכי המזרח התיכון, ממחישה אף היא את הצלחת הרעיון. כיום חברות בקונפדרציה זו גם סרדיניה, האיים הבלאריים, קורסיקה, סיציליה וכמה מאיי הים האדריאטי. ובמיוחד נציין את קפריסין שבה, בהשפעת ההתארגנות הזאת הסתיים הסכסוך בין תושביה היוונים והתורכים.
החיבור ההדוק בין העיר והנמל הוא הכרח, כי הנמל הים תיכוני אינו עוד חצר אחורית אלא מוקד עירוני בפני עצמו, עתיר פעילויות וקהילות, שצריכות ורוצות להמשיך ולהתקיים בו דווקא בשל קרבתם למרכזי הערים ההיסטוריות. עם זאת לרובם אורבת סכנת הפיכתם למלכודות תיירים סינתטיות עד כדי רידוד מורכבות החיים העירוניים והדרת התושבים המקוריים. מרסיי במובן זה שומרת עדיין על אופייה. חיפה, הדומה לה, יכולה בהחלט להיות ים נמל ים תיכונית של ממש לכשתתחבר לנמל.

מרכז הכנסים הוקם בבסיס צי לשעבר, וחלקים ממנו נשמרו ושולבו בבניין החדש, לדוגמה, ארקדה ארוכה מאבן גרניט. מבט כללי מדרום.

ביתן הים במדאלינה, סרדיניה

הביתן הוקם בשנת 2009 בבסיס צי נטוש, כמרכז כינוסים שנועד לארח את אחת מוועידות הפסגה של ג’י 8, שבסופו של דבר לא התקיימה בה. המבנה בשטח 10,000 מ”ר תוכנן מעל ארקדת גרניט ישנה, כמפרש המרחף 10 מטר מעל פני הים, אוורירי וקליל. זהו גם בניין ירוק – התכנית פתוחה וגמישה, תאים פוטו–וולטאיים על הגג מספקים אנרגיה לחימום וקירור מי הים המוזרמים למערכותיו. אפשר לראות בו את הדגם המבשר מספר שנים מאוחר יותר את הוילה מדיטראנה במרסיי, (ואגב, כמו גם את הבניין הסמוך לה, המוזיאון לתרבויות אירופה והים התיכון, MuCEM שתוכנן ע”י האדריכל רודי רישוטי).

“ביתן הים”, פרט השבכה המכסה את חזיתות הבניין – ציטוט של מסורת המשרבייה המקובלת באדריכלות של דרום הים התיכון.

תצלומים: Iwan Baan

וילה מדיטראנה במרסיי (2013)

בוארי זכה בתחרות בינלאומית שנערכה ב–2004 לבניין ה”מרכז האזורי הים תיכוני”, שנועד להיפתח עם הכרזתה של מרסיי כבירת התרבות העולמית ב–2013. זהו מרכז לאירועי תרבות, מחקר, מפגש ותיעוד תרבויות הים התיכון. מעניין כי הקשר העמוק של בוארי לתרבות הים התיכון מתבטא בבניין הנועז בצורתו באופן מורכב ומתוחכם. וכך, הבניין דמוי העגורן חף במוצהר מכל רמז לפולקלור ים תיכוני כלשהוא, קישוט או אף אזכור של מסורת אדריכלית מזוהה. העיצוב האדריכלי האיקוני כל כולו נועד לפנות אל הדבר המשותף הגדול – הים, להכיל אותו כמהות המחוללת שלו. וכך, קומה מרחפת זיזית של 36 מטר מתנשאת מעל “ככר הים” הפתוחה לרווחה שמתחתה. אולמות הכינוסים נמצאים כאן, מתחת למי הים. החיבור לים מעולם לא קיבל ביטוי כה מוחשי.

שלושה מבטים אל הבניין המרחף מעל המים – זיז מרשים בגודלו באורך 35 מטר, עם פתחי מבט לכל עבר, גם כלפי הים שנכנס אל מתחת לבניין.

תצלומים: Studio Stefano Boeri

Carlo Alberti Mari

חתך ותכנית של קומת הכניסה. נוסף על הזיז, ראוי לציין גם את המפלס התחתון ובו אולמות הכינוסים ששוכנים מתחת לפני הים, ומהתקרה שלהם ניבטת כיכר המים שלרגלי הבניין.

מפגש תרבויות: MuCEM  המוזיאון לתרבויות אירופה והים התיכון, מרסיי

Rudy Ricciotti, Architect

צילום: Lisa Ricciotti

בניין המוזיאון לתרבויות אירופה והים בתכנונו של האדריכל רודי רישוטי (Rudy Ricciotti) בנמל מרסיי מציג סינתזה מרהיבה של עיצוב עכשווי, השואב השראה ממסורת האדריכלות הים–תיכונית בשילוב עם פרשנות אישית וייחודית. חדש וישן נפגשים כאן: פשטות הצורה והנפח מועצמת על ידי המורכבות של מעטפת הבניין – המשרבייה, השבכה הקלאסית הנהוגה באדריכלות האסלאמית, והצפון אפריקנית במיוחד. גשר הולכי הרגל חודר לגג הבניין שמתחבר למצודת סט. ז’אן העתיקה שבפתח הנמל, אף היא חלק מהמוזיאון. הפעילות התרבותית והציבורית בבניין נועדה להפיח חיים באזור הנמל.

כחלק מההשקעות האדירות בהתחדשותה של העיר מרסיי לקראת הכתרתה כבירת התרבות האירופית 2013, נבנו בנמל הישן שני מבני תרבות שהיו מאז לאיקון אדריכלי: בניין Villa Mediterranee בתכנון סטפנו בוארי ולצדו MuCEM – Musée des Civilisations d’Europe et de Méditerranée – המוזיאון הלאומי לתרבויות אירופה והים התיכון. הבניין תוכנן על ידי רודי רישוטי (Rudi Ricciotti), יליד אלג’יר, על הרציף שהיה בעבר שער הכניסה הראשי לצרפת מדרום, בסמוך למבצר מהמאה ה–12. המקום כולו אפוף משקעים היסטוריים.
זהו בניין ה”מדבר” עם הים ונפתח אליו, אך באופן שונה לגמרי משכנו. מרביתו עטוף בשבכה – משרבייה – מרכיב אדריכלי יסודי באדריכלות דרום הים התיכון, כאן בפרשנות עכשווית בטכנולוגיה מתקדמת של בטון מתוחכם. צדו הפונה לעיר משקף אדריכלות אירופית בת זמננו – קירות מסך גבוהים מזכוכית. הניגוד והשילוב ביניהם מרמז על תכניו של המוזיאון, מקום של דיאלוג ודיון רב תרבותי, בפתיחות ובסובלנות. כאן יוצגו כל תרבויות אגן הים התיכון על רבדיו העשירים, כל הדתות והלאומים, שלכולם מכנה משותף.
בעיצוב האדריכלי, במיוחד בתנועה אל המבנה (בין היתר בגשר מעל מהמצודה עצמה) ובמיוחד בחלליו הפנימיים משתקפים זיכרונות של קסבה, זיגורט, אדריכלות של מינרלים המתבטאת בכל פינה – בשבכה, בעמודים ועוד, כאשר המבטים המרהיבים לכל עבר, לעיר ולים, על משחקי האור והצל המשתנים ללא הרף הופכים למרכיב ראשי בחוויית השהייה בו.
התכנית מתווה ריבוע מושלם בגודל 72×72 מ’, ולא במקרה, ברוח פיתגורס. שטח המבנה 15,000 מ”ר, מזה 3,600 מ”ר לתצוגה, אודיטוריום, כתות וסדנאות, מסעדה ועוד.

המבט מגג הבניין לעבר המצודה. עיצוב טוטלי של המעטפת, שהופכת בקומת הגג לפרגולה המסננת את קרני השמש הים–תיכונית (וראו מבט משמאל)המרקם של המעטפת מהדהד את השתקפות האור במי הים, מאזכר צמחי מים ואף קרקע מבוקעת.

מראה כללי של הבניין בלילה על רקע העיר מרסיי

קומת הגג והשבכה המכסה את הבניין: משחקי אור וצל, הן בפנים והן בחוץ, הם מרכיב בסיסי באדריכלות הים–תיכונית, וכאן הם מקבלים גם את פרשנותו האישית של רישוטי

קומת הקרקע התחוּמה בריבוע פשוט. חתך האורך מראה את עיצוב עמודי הבניין עם דימויים של גבעולים, צמחי מים, אצות או עצמות בעלי חיים ימיים