לפני כחודשיים פורסמה ידיעה ב – ynet שכותרתה: “תמונות וקוד: מסר סמוי מהאהובה לסנואודן?“. בידיעה דובר על תמונות של חברתו של המדליף סנואודן אשר הועלו על ידה לרשת החברתית ולידן הופיעו הסימנים: (_ _ )  ﾉ^.^)ﾉ). במערכת האתר חשדו שמדובר ב“מסר מוצפן לחבר שלא ראתה ארבעה חודשים… או קוד פרטי של השניים“. מי שבקיא בעולם האמוטיקונים היפניים וודאי גיחך כשקרא את הכתבה שכן לא מדובר בקוד סודי ומתחוכם כי אם בשפת סימנים הנקראים ביפנית קאומוז’י (Kaomoji) ומשמעותם “עצובה“ ו- “הרמה למעלה“.

מהם אם כן סימני קאומוז’י? כולנו מכירים את אותם אמוטיקונים (רגשונים בעברית צחה) – סימני סמיילי צהובים ואחרים אשר מעטרים את המסרונים והמיילים שאנו שולחים מדי יום. מערכת האמוטיקונים הפכה לחלק אינטגרלי מתוכנות המייל והמסרונים והן נהיו מתחוכמות ומגוונות. השימוש באמוטיקונים נפוץ בעיקר בקרב ילדים ונוער אולם גם מבוגרים משלבים סמיילים צוהלים להעברה והדגשה של מסרים. שפת הציורים נולדה מתוך קושי בהעברת רגשות, הבעות פנים ומחוות בינאישות לא מילוליות אשר הלכו ונעלמו בעידן התקשורת הדיגיטלית. הם מוסיפים שכבה נוספת למסר מוקלד, מדייקים ומחדדים, מביעים אמפטיה או צחוק מתגלגל.
דרך ארוכה נעשתה מאז המצאת סימן הסמיילי הבסיסי 🙂 ב-1982 על ידי פרופסור למדעי המחשב בשם סקוט פאלמן מאוניברסיטת קרנגי מלון בפיטסבורג, ארה“ב. באותה התקופה השתמשו המורים והסטודנטים באוניבריטה בסוג של פורום לתקשורת בכל ענייני המחלקה. פאלמן שם לב שבהעדר מחוות גוף או נימת הקול, הערות סרקסטיות שפורסמו בפורום, הובנו לעיתים ברצינות וגררו גל של תגובות זועמות. לכן הוא הציע להשתמש בסימן 🙂 כדי לסמן מראש טקסט הומוריסטי. השימוש בסמיילי הלך והתפשט יחד עם התרחבות האינטרנט גרסאות נוספות נוצרו על ידי משתמשים בכל רחבי הרשת.

אמוטיקונים הפכו לחלק רשמי משפת התקשורת בעידן הדיגיטלי בעולם כולו אולם ביפן, כמו ביפן, התפתחה שפת אמוטיקונים לוקאלית ומיוחדת המכונה קאומוז’י. המילה מורכבת משתי מילים ביפנית -“תמונה“ ו-“פנים“. המיוחד לקאומוז’י הוא שאין בו שימוש בגרפיקה מתחוכמת וצבעונית. כל שפת הסימנים הזאת מבוססת על תווי ASCII, תווים בסיסיים של מקלדת המחשב: אותיות, סימני פיסוק ועוד. לעיניים מערביות נראה הקאומוז’י בתחילה כרצף סימנים לא ברור, מה שמסביר את הטעות בכתבה על סנואודן. נדרשות לעיתים מספר שניות כדי לפענח את משמעות הסימנים אולם ככל שמתבוננים בסוגי קאומוז’י שונים, מתחיל להתבהר ההגיון שמאחורי השפה, הקריאה נעשית קלה, מהירה ומענגת יותר.
הקאומוז’י הינה שפה עם טווח הגדרות ורגשות עצום אשר גולשת הרבה אל מעבר “שמח“ או “עצוב“. יש בה שמות עצם, פעלים, שמות תואר, והיא מעודכנת תמידית עם עוד ועוד סימנים חדשים ויצירתיים. קל מאוד ליצור קאומוז’י חדשים שכן אין צורך בתוכנות גרפיות מתוחכמות, והצעירים היפניים נותנים דרור לכשרונם. אין ספק שהתפתחות הקאומוז’י דווקא ביפן אינה מקרית. היפנים מעבירים זמן רב בתחבורה הציבורית, והכבוד הגדול שהם רוכשים לסובבים אותם במרחב הציבורי אינו מאפשר להם לנהל שיחות קולניות בטלפון, לכן הם מסמסים, והרבה. אולי זה האיפוק היפני והקושי שלהם בהבעת רגשות או החשש שלא יובנו כהלכה, אשר גורם להם להשתמש שימוש נרחב בקאומוז’י בתקשורת הדיגיטלית שלהם.
אך אחת הסיבות המרכזיות להיווצרותה של השפה הייחודית הזאת דווקא ביפן הינה תרבותית, וכל תרבות נולדת מתוך השפה. אם נתבונן במבנה של השפה היפנית, נגלה קשר ישיר ליצירתם וקריאתם של הקאומוז’י. היפנית מורכבת מכמה מערכות של אותיות, כאשר הגדולה ביניהן היא הקאנז’י. אלו לא אותיות כי אם פיקטוגרמות שמקורן בסין, כשכל אות היא מערכת סימנים המתארת את המילה. קיימים עשרות אלפי קאנג’י שונים, אך מתוכם כאלפיים בלבד הם בשימוש יומיומי.  חלק מסימני הקאנג’י פשוטים, כמו הקאנג’י למילה עץ אשר נראה כמו הפשטה של עץ בארבעה קווים. שני סימני קאנג’י של עץ הם המילה לחומר עץ (wood), ושלושה מסמלים יער. זוהי תפישת שפה שונה לחלוטין מהתפיסה המערבית, כזאת אשר מעניקה לצד הגרפי שלה נוכחות ומשקל רב. בנוסף לכך ניתן לכתוב ביפנית משמאל לימין או מלמעלה למטה. לעומת זאת מגזינים נפתחים מימין לשמאל. בניגוד לעיניים המערביות הרגילות לקרוא מילים המורכבות מהברות ועיצורים באופן לינארי משמאל לימין (או מימין לשמאל) וכך לבנות מילים ומשפטים, ליפנים יש יכולת “לצלם“ את הדימוי ולפענח אותו בצורה שאינה לניארית או פרטנית. בספרי לימוד יפנית לזרים מופיעים לעיתים קרובות איורים שתפקידם לעזור ולזהות את מקור ההשראה ליצירת הקאנג’י. אלה רק “גלגלי עזר“ אשר נועדו למערביים שכן היפנים יזהו מיד את הקשר בין הקאנג’י של המילה “אש“ לצורתה של להבה.
התבוננות בקאומוז’י דרך ראייה של השפה היפנית מסבירה מדוע דווקא ביפן התפתחה שפת הסימנים המקורית הזאת. נוסיף לכל זאת גם חוש אסתטי מפותח ויצירתיות המקדשת מינימליזם וכן את אפקט ה“קאוואי“ – החמידות -ונקבל שפה גרפית עשירה, משעשעת, ומקסימה. הסימנים הנפוצים ביותר הינם עדיין כאלה של הבעת רגשות – שמח, עצוב, כועס וכד’ אשר יובנו על ידי כל משתמש אולם חלק מהסימנים הם אופייניים לתרבות היפנית בלבד. לדוגמא הסימן לאדם המשתחווה בהתנצלות – מחוות גוף טיפוסית ונפוצה ביפן : m(_ _)m. האותיות m משני הצדדים מסמלות ידיים, והעיניים בתחתית השורה את המבט המושפל מטה.
הקאומוז’י פרץ את גבולות יפן, והיום נפוץ גם במערב, אם כי ברמה מוגבלת. הסימנים כבר חצו את גבולות מסך המחשב או הטלפון ומככבים גם בסדרה של מרצ’נדייז – בבובות שפרצופיהם מצוירים מחלקי פיסוק, חולצות, כובעים ומה לא. מעצב יפני בשם Gung אף ייצר חותמת גלגלות ידנית, מהסוג שהיה נפוץ בעידן טרום המחשב במשרדים, אשר מורכבת מסדרה של תווים בעזרתם ניתן להרכיב חתימות קאומוז’י . הלואוו טק- שהפך להייטק- חוזר ללואוו טק שוב.
ולסיום – אם חשקה נפשכם לקחת חלק בעולם המופלא של הקאומוז’י, קיימות לא מעט אפליקציות שניתן להוריד בחינם. כמו כן מספיק להוסיף יפנית כשפה נוספת בהגדרות מכשיר האייפון, ומערכת שלמה של קאומוז’י תופיע עם לוח המקשים.