מבחוץ, הקוטג’ הישן משנת 1942, המשקיף על מפרץ ונקובר, אינו המקום הראשון שאפשר לחשוב שנמצא בו את האדריכל והמעצב עומר ארבל. ארבל, המוכר בין היתר בזכות עיצוביו האמורפיים והניסיוניים ליצרנית הריהוט והזכוכית הקנדית Bocci, מתגורר בו עם בת זוגו המוסיקאית Aileen Bryant. לקחנו סיור אישי ואינטימי בבית, שהאהבה לחפצים ניכרת בו, לצד חבורה אקזוטית של בעלי חיים.

המעצב שהמציא לקסיקון עיצוב

יש מעצבים אשר יישמו את סגנון העיצוב שלהם במינון מדויק, ישמרו על איפוק בכדי לא לגלוש לרעש עיצובי, ידאגו להתאמת צבעים מאותה סקאלה. ובכן, עומר ארבל, יליד ישראל שחי ויוצר בקנדה, אינו נמנה על מעצבים אלה. בעיצוב החללים שלו הוא יערבב מספר סגנונות הרחוקים זה מזה כמו מזרח ממערב, תרתי משמע, ויחבר חומרים וצבעים אשר לא הייתם אפילו חולמים לשדך אותם זה לזה. אלא שבצורה מוזרה התוצאה נראית מעניינת ואפילו מרתקת, נעימה לעין והרמונית. זהו פשוט עיצוב שאינו מוכתב על ידי כללים, אלא מבעבע מיצירתיות הנובעת מהבטן. זהו עיצוב בעל טביעת יד אישית, ייחודית, של מעצב אמן, של משורר, של סופר שמציג סיפור או אגדה על בית חם אחד שגרים וחיים בו אנשים. אלה לא בתים אנמיים וצחורי מבע, שיצטלמו היטב במגזינים לעיצוב. אלה בתים שיכולים לאייר ספרי אגדות. קחו למשל את עיצוב הפנים שעשה ארבל ללופט הבנוי במבנה לשימור ברובע ההיסטורי של ונקובר, קנדה. הלופט בנוי סביב חצר פנימית חדשה הפתוחה כלפי מעלה ומאפשרת כניסת אור פנימה. בבית הזה קירות של לבני טרקוטה אדומות כאש ועתיקות, מאמצות קירות בטון אפורים ורגועים, רצפות דק מעץ מיושן, יתחברו לרצפות בטון מוחלק ממבהיק באפוקסי, בתיקרה ימתחו קורות עץ כפרי, מעל פתחי זכוכית שמסגרותיהם מאלומיניום, המובילים למטבח לבן בגימור שלייף לק מבריק, המשקף כסאות בר איטלקיים, שכל אחד מהם שונה מרעהו. ואיזה צבע יכול להתאים הכי הרבה לספה הענקית שבחדר המגורים שקירותיו מלבנים אדומות? משי טורקיז מבריק, כמובן. ואפשר גם לשלשל מובייל של כדורים צבעוניים מהתקרה ואת המסדרון לחצוץ בדגלים סיניים דמויי דגים, המשמשים את הסינים בתהלוכות ומופעי רחוב.
נכון שיש לא מעט מעצבים החורגים מהכללים, בכדי לייצר משהו שונה, מתריס, מרדני. ארבל אינו נמנה גם עליהם. בעיצוב שלו יש משהו כן ואמיתי, שאינו רוצה ליצור רושם, אלא לייצר משהו מהנה, מרומם, מענג ועם כייף אמיתי למשתמש.

בית 23.2, אדריכל עומר ארבל

הלקוחות ביקשו מהאדריכל לעשות שימוש באוסף ענק של קורות עץ אשוח עתיקות שברשותם, בבניית ביתם וזו התוצאה:

צילומים: Nic Lehoux.

המגרש של הבית נרכש כשאר הפרויקט היה כבר בתכנון. המגרש היה ועודנו מתפקד כחווה. הלוקוחות ביקשו להתחבר לנוף, להשתמש באנרגיה סולארית וגם לקשר הסנטימנטלי שלהם לאוסף ענק של קורות עץ אשוח עתיקות. חשוב להם היה הקשר בין החוץ לפנים ושהבית ישאר חד מפלסי.
ברור היה שלקורות העץ חלק פואטי בפרויקט. חלקן היו מאסיביות – עם עומק של יותר ממטר ואורך של 30 מטר. הבנו כי עץ במידות כאלה אינו בנמצא יותר ולכן עלינו להתייחס אליהן כאל “חפצי קודש”. כך החלטנו לא לנסר אותן. החלטה לא פשוטה, בעלות השלכות אדירות, כך גילינו כ כל קורה הייתה שונה מחברתה באורכה, באופן חיתוכה ובחוזקה הסטרוקטורלי. לכן היינו צריכים לפתח גיאומטריה, שתתאים להשקות השונות של האורכים השונים של הקורות ועדיין להצליח ליצור מקום מגורים הגיוני. החלטנו על גיאומטריה משולשת. מסגרות משולשות נבנו ממבחר קורות אורכים משתנים. אלה שולבו זו בזו בכדי ליצור משטחים מקופלים שהוצבו על המגרש, על מנת ליצור “נוף” משני. קיפלנו את המשולשים תוך יצירת חללים ביתיים והצבנו הרים בין הפנים לחוץ. בנינו את התכנית כך, שכל חדר פנימי מרכזי מקושר עם חדר חיצוני או גינה. מחקנו פינה אחת מכל חדר מרכזי ומשני צידי הפינה התקנו דלת אקורדיון, שנפתחת לגמרי ויוצרת אזור דו-משמעי, שהוא גם חוץ וגם פנים.

נ.ב.: שלוש שאלות לעומר ארבל

כסא מבטון לחוץ הבית. צילום: Shannon Loewen

צילום: Robert Kenziere.

ארבל מעצב אובייקטים וחללים במידה שווה. שאלנו אותו האם יש תחום אחד שהוא אוהב יותר מהאחרים? ריהוט, חפצים, מבנים, עיצוב פנים?
מטרת העיצוב שלי היא לכווץ את ההבחנות המסורתיות בין התחומים הללו. אני חוקר את הקשר בין החללים ואובייקטים, ובניית סביבות הוליסטית שבהם אובייקטים נתפסים מרחבית. קשה מאוד לענות על שאלה זו מבלי לפגוע בנחת היסוד של המתודולוגיה שלנו.

אתה גם לא מכנה את עבודותיך בשמות, כמו שאר המעצבים, אלא פשוט ממספר אותם בסדר כרונולוגי. מדוע?
מערכת המספור עוזרת לשבור את ההפרדה המסורתית בין אדריכלות ועיצוב תעשייתי. פרויקט הוא פשוט פרויקט עבורי –  הוא מקבל מספר ואני ניגש אליו בצורה זהה כמו לשאר הפרויקטים שלנו, בין אם זה אובייקט או חלל.

נולדת בירושלים ואתה מתגורר בוונקובר. איזו מהערים האלה משפיעות על העבודה שלך?
אני לא אוהב לחשוב על העבודה שלי כאזורית. אכן, ביליתי זמן בוונקובר ובירושלים, אבל גם חייתי במשך תקופות ממושכות בברצלונה, רומא, ניו יורק ומקסיקו סיטי. כמובן שכל מקום שאתה מבקר בו, משפיע עליך בדרכים רבות, חלקן במודע, חלקן לא במודע. אבל ברמה בסיסית, אני רוצה להאמין שהמניעים לעבודה שלנו הם פשוט מה שהם; לא וכל סוג של תגובה לאזור.