הווילה החבויה לאורך ה-Brillantengrund של וינה, מפגינה חזית עמודים – אודה לפלדיאניות האיטלקית. יצירת מופת של הוד, הדר ודרמה. הווילה מכילה חדר אמבטיה בסגנון מרחצאות רומי, בהשראת חורבות פומפיי, אלא שכל מה שנראה כשיש הוא למעשה עץ צבוע.
היא עוצבה ב-1888 על ידי אוטו וגנר, האדריכל הבולט של האימפריה האוסטרו-הונגרית והציתה שערורייה עם הקמתה: הסגנון שאל את שפת העיצוב של צפון איטליה, בתקופה שבה אוסטריה ביקשה להחזיר לעצמה את המחוזות האבודים שלה.
הוילה עוצבה כהצהרה. כאן התאספה האליטה האמנותית של וינה לאחר רדת החשיכה. גוסטב קלימט ואגון שילה עברו במסדרונותיה ומאוחר יותר, אנשים כמו ג’וזפין בייקר ומטה הארי, תרמו לאגדה שהיא הפכה, במהלך הדקדנס של וינה לפני המלחמה – עד 1938, אז רעדו זכוכיות הויטראז’ בחלונות.
כתובת על קיר חיצוני אומרת “בלי אמנות ובלי אהבה, לא יכולים להיות חיים”, מהנהנת לפרשיות השערורייתיות של כל הנפשות הפועלות שקיבלו לגיטימציה בין הקירות הללו.

ב-1911, מכר ואגנר את הווילה למשפחת טיברל, אילי תיאטרון, שהתמסרו לעידן של תענוגות שנקטע בשנת 1938, כאשר הוילה הוחרמה מידי הבעלים היהודים, על ידי הנאצים. ההוד עומעם באפרוריות מנהלתית, עת שימש כמפקדה עבור הנוער ההיטלראי. המקום המשיך לשמש כמשרד, ב-1945, הפעם על ידי הרוסים ואחריהם הצרפתים. קירותיה נסדקו ובשנות ה-60 היא עמדה על סף הריסה, כדי לפנות מקום לבניית תחנת דלק. אבל אז, ב-1972, הגיע ארנסט פוקס.

אחרים ראו כאן חורבה, פוקס ראה קנבס. האמן שיסד את התנועה הריאליסטית הפנטסטית של וינה, רכש את הוילה ב-1972, כשהוא מקלף מנה עשרות שנים של הזנחה וחושף ממנה משהו חדש. הוא הזהיב, עיטר, העניק זוהר כמעט גלקטי, מרחצאות פומפיאנים מלאו בחזונות סוריאליסטיים שנוצקו גם על פני תקרות ורהיטים. הראוותנות המדודה ומוקפדת, התמוססה לתוך העולם הפנטסטי פרי דימיונו של פוקס. בהשראת חורבות פומפיי, המרחץ הרומי שלו הציג אשליה תיאטרלית: עץ צבוע המתחזה לשיש, עמודים קורינתיים הממסגרים סצנה שמעולם לא הייתה קיימת. ממעל, תקרה כחולה עמוקה מנוקדת בכוכבים, משקפת את כיפות הכנסיות הוונציאניות. האמן יכול עתה לעצב חזון אדריכלי לא מוזמן על ידי לקוחות. עטוי פסיפס וצריח, הוא שואל מהשובבות של פרידנסרייך הונדרטוואסר ומהמשטחים הגליים של פארק גואל של גאודי.

הרהיטים של פוקס מטשטשים את הגבול בין אמנות לעיצוב פונקציונלי. מיטה בצורת קונכייה מגולפת בקימורים סוחפים מזכירה את ונוס של בוטיצ’לי עולה מקצף גלי הים. כיסאות האוכל שלו מנצנצים מאם הפנינה, משטחיהם מוארים על ידי נברשות מעל. בחדר המוזיקה, מתחת לתקרה ערטילאית שבה שמי קובלט מתפקעים בקבוצות כוכבים זהובות, שזלונג בגוון חרדל משתרע בעצבנות – במה מתאימה לסביבתו הבארוקית.
בלב הכל עומדת אסתר המלכה, בד גדול ממדים שבו פוקס מנציח את האישה האידיאלית שלו. היא שולטת על העולם, מחווה למיתולוגיות שלו. היא מביטה גם על יצירת המופת הזו, עם המתח הזה בין עיצוב סימטרי ומסודר, לעודף דימויים וצבעים, קלאסיציזם ופנטזיה, כל המרכיבים המעניקים לווילה וגנר את החזיון המפתה, המוזר וההיפנוטי שלה. זה לא רק מבית, זהו דיאלוג בין שני אמנים לאורך זמן – אחד שבנה לעתיד, השני ציפה בזהב את העבר. כיום, וילה וגנר שינתה שמה למוזיאון ארנסט פוקס והשעריה פתוחים לאנשיה של וינה ומבקרים מכל העולם.

Photography by Isabel Bronts