בסוף המאה ה-19, כובעי נשים תפחו יותר ויותר והגיעו לממדים כמעט קומיים. ככאלה, הם היו מעוטרים לרוב במחטים ארוכות.
באחר הצהריים של יום ה-28 במאי 1903, Leoti Blaker, צעירה מקנזס שביקרה בעיר ניו יורק, עלתה על אוטובוס בשדרה החמישית, שהיה צפוף בנוסעים, כאשר גבר שעמד לצידה, ניצל את הדוחק בכדי לגפף אותה כאילו מבלי משים. בלייקר הושיטה את ידה אל הסיכה הארוכה בכובע שלה, אותה סיכה שנשות התקופה נהגו לנעוץ בכובעיהן – ונעצה אותה הפעם בזרועו של האיש. “הוא היה ג’נטלמן זקן, כל כך נחמד למראה, שהצטערתי לפגוע בו”, אמרה לניו יורק וורלד.
המקרה התפרסם ברחבי ארה”ב ועד מהרה עיתונים ברחבי הארץ החלו לדווח על מפגשים דומים עם “טורפים”, סלנג דאז לגברים מטרידים: עקרת בית בניו יורק הדפה והפילה גבר שנדחק אליה בחשמלית צפופה בשדרת קולומבוס, נערה משיקגו, מוטרדת מ”שאלות מעליבות”, הכתה את המטרידן בפניו עם המטרייה שלה עד שנפל, מורה בבית ספר בסנט לואיס, הניסה תוקף עם סיכת הכובע שלה. סיפורים כאלה בלטו לא רק בתדירותם, אלא גם בנימה המשבחת שלהם; לראשונה, נשים שנלחמו נגד מטרידים, נתפסו כגיבורות ולא כדמויות קומיות, כסובייקטים ולא כאובייקטים. החברה עברה, לאט אבל בטוח, מציפייה ותמיכה בתלות נשית בגברים, להכרה ברצונן וביכולתן להגן על עצמן.

נשים עובדות ביטאו את זכותן של נשים לנוע בחופשיות – ולבד – בפומבי. נערות צעירות היו חופשיות לפתע מדלת אמות ביתן המגונן והורשו ללכת ללא השגחה ברחובות העיר ולעבוד אצל זרים. טקסי היכרויות ומנהגים מיניים השתנו. גבר כבר לא התקשר לאישה וחיזר אחריה תחת עינם המשגיחה של הוריה, אלא הזמין אותה למופע בתאטרון או לאולם ריקודים. נשים אפילו דחו את ההמלצה שהעלתה ועדה בשיקגו, לפיה נשים ללא מלווה צריכות להתלבש בצניעות ככל האפשר – ללא לחיים צבועות או קרסול חשוף – כדי להימנע מתשומת לב לא רצויה. סופרג’יסטית אחת הגיבה להמלצה הזו וטענה שאין לזה קשר לחירויות הולכות וגדלות של נשים, אלא “ההמלצה שלכם מהווה עלבון למוח הגברי”.

במקום להתווכח עם הסופרג’יסטיות, בחרו כמה מתנגדי מתירנות בדרך קלה יותר והסתייגו, לא ממעמדן המשתנה של נשים, אלא מאופן ההגנה העצמית עליהן: סיכת הכובע. נפוצו שפע של סיפורים על גברים חפים מפשע – לא מטרידנים, שנפלו קורבן לסכנה המשוננת: ילדה בת 19 בסקרנטון ביקשה לנעוץ בשובבות את סיכת הכובע שלה בחבר שלה, אבל פילחה את לבו אנושות. נוסע צעיר בחשמלית חש כאב חד מאחורי אוזנו, דקירה מקרית מסיכת כובעה של אחת – ותוך שבוע נפל לתרדמת ומת. בניו יורק, מאה פועלות במפעל, כולן אוחזות בסיכות, תקפו שוטרים שעצרו שתיים מחברותיהן, על נאומים אנרכיסטיים ומתסיסים, לכאורה. אפילו נשים לא היו בטוחות. בפרבר של שיקגו, אישה והפילגש של בעלה, שלפו סיכות כובע וניהלו קרב דקירות בסגנון דו-קרב, עד שהשוטרים פרצו לחדר והפרידו ביניהן.

עד שנת 1909, נחשבה סיכת הכובע כבר לאיום בינלאומי, כאשר מפקדי המשטרה בניו יורק, מינכן, לונדון ובפריז, שקלו אמצעים להסדרת אורכן. במרץ 1910, מועצת העיר של שיקגו התמודדה עם האיום הזה, כיצד ניתן לפרק נשים מנשקן ודנה בחוק שיאסור על ייצור, מכירה ונשיאה של סיכות כובע ארוכות מתשעה סנטימטרים; כל אישה שתיתפס בהפרה, לשון החוק, תיעצר ותקנס ב-50 דולר.
האולם בו התקיימו הדיונים של המחוקקים ונציגי הרשויות, היה עמוס בצופים סקרנים, גברים ונשים. “אם נשים מתאַווֹת לקשט בירקות ותרנגולים את הכובעים שלהן על הראש, זו הבעייה שלהן, אבל כשזה מגיע להתקשטות בחרבות קטלניות, יש לעצור אותן”, קרא עיתון מקומי. הגברים קראו “בראבו!”, הנשים לחשו ואילו האקטביסטיות פנו לועדה באסרטיביות וטענו, אחרי שקיבלו רשות, כמובן “אם שיקגו רוצה לקחת מאיתנו את סיכות הכובע, תנו לה קודם להפוך את הרחובות לבטוחים יותר עבור הנשים”, אמרו “לאף אדם אין זכות לומר לי איך אתלבש ומה אלבש.”

אלא שלמרות טענותיהן המשכנעות ונאומיהן הנלהבים ומול מקהלת הקריאות “בושה! בּוּשָׁה!”, החוק עבר בהצבעה ברוב של 68 מול 2. חוקים דומים אושרו לאחר מכן בכמה ערים אחרות, כולל מילווקי, פיטסבורג, בולטימור וניו אורלינס. אלפי קילומטרים משם, בסידני, אוסטרליה, שישים נשים העדיפו להכנס לכלא במקום לשלם קנסות על ענידת “נשק רצחני” בכובעיהן. אפילו נשות לונדון השמרניות, סירבו בתוקף לעטות כיסויים מגינים לסיכות כובעיהן.

“זו עוד המחשה כואבת לעובדה שגברים לא יכולים להטיל משמעת על נשים”, טענה הסופרג’יסטית הריוט סטנטון בלאץ’ “זו התפיסה שנשים זקוקות למשמעת, צריך לאלץ אותן, אם לא להציל אותן מהחייתיות שלהן, אבל נשים מעולם לא נכנעו ולעולם לא ייכנעו למשמעת של גברים. תנו לנשים כח והן ידאגו להתנהגות הנאותה של המין שלהן”.
בסנט לואיס, שופט שהביאו בפניו אשה שהתגוננה בסיכה, פסק שלא היו צריכים להביאה כלל בפניו “אני חושב שהיה מוצדק להשתמש בסיכת הכובע שלה, אפילו אם הייתה דוקרת אותו עוד כמה פעמים, אני מאמין שהייתה עושה נכון”, הוא הוסיף, “אני מאמין שזה מוצדק לאשה להשתמש בסיכת הכובע שלה להגנה עצמית. סיכת כובע אולי נשק מכוער ואפילו מסוכן, אבל היא לא יכולה להיכנס תחת המינוח החוקי של ‘נשק קטלני'”.
הזעם של הציבור הגברי, בעיקר, על סיכות הכובע של הנשים, שכך בתחילת מלחמת העולם הראשונה ונעלם לחלוטין כאשר השיער המרופט בא לאופנה. לא ייקח הרבה זמן, עד שהפוליטיקאים יתעסקו פחות במה נשים לובשות, מאשר איך לזכות בקולותיהן.
מאמר מערכת בהרלד פרס מ-1924, תהה “השאלה הבוערת עתה היא – מה הן הולכות לעשות עכשיו? מה יתפוס את מקומה של סיכת הכובע בלוחמה הנשית? האם הן ילמדו ג’יו ג’יטסו? האם הן יתחילו להתאגרף? האם הן יתחילו להשתמש בנשק חם?”. זו אמורה הייתה להיות בדיחה. קל לקראות כיום עד כמה היא לא מצחיקה.

מקורות: הספרים –
Estelle B. Freedman, Redefining Rape: Sexual Violence in the Era of Suffrage and Segregation. Cambridge: Harvard University Press, 2013; Kerry Segrave, Beware the Masher: Sexual Harassment in American Public Places, 1880-1930. Jefferson (TX): McFarland & Company, 2014.