גם בצל השנה המאתגרת, לאורכה ולרוחבה של הארץ, ממשיכים להיבנות פרויקטים גדולים ושאפתניים, בהם קמפוסים תעשייתיים מהמתקדמים בעולם. עופר ארוסי, אדריכל שותף במשרדה של כלת פרס ישראל עדה כרמי מלמד, מונה את האתגרים המשמעותיים העומדים לפתחם של מתכנני הפרויקטים המורכבים הללו ושופך אור על האלמנטים והפרטים שעשויים לשנות את חוקי המשחק בתחום.
לדברי ארוסי, תהליך העבודה על תכנון קמפוסים תעשייתיים, אינו שונה בהרבה מזה של תכנון מבנים ציבוריים: “נכון לומר שחלק גדול מהאתגרים בפרויקטים הללו לאו דווקא ייחודיים לתחום התעשיה והם משותפים לכל האדריכלים, ללא קשר לסוג הפרויקט. אז מה בכל זאת הופך דווקא את העולם הזה לכל כך מאתגר? אתחיל בסיפור קצר ומשקף: לפני למעלה מעשור הוזמנו למכרז של אחת החברות הישראליות הבינלאומיות הגדולות, שמתמחה בתעשייה כבדה, אך בד בבד משווקת וחושבת כחברת הייטק. במהלך שיחות ההכרות עם סמנכ”ל התפעול של החברה, נאמרו לנו שני משפטים שנצרבו בזיכרוני וממצים את המסר שמאוד אופייני לתעשייה: ‘כל מה שאני צריך כדי ליצר זה לול’ ומנגד, ‘כל דקה שעוברת ואין לי איפה ליצר אני מפסיד כסף’. שתי האמרות הללו מתייחסות לחלל, לזמן ולתקציב, או כפי שהיטיבה עדה עצמה לתאר, ‘הפשטני, הפרובלמטי, והפרגמטי’. העוצמה בשילוש הקדוש הזה, מייצגת הלכה למעשה את ההבדלים הגישות השונות, זאת הרווחת בעולם התעשייה אל מול זאת הרווחת בתחומים אחרים ובפועל, ההבדלים הללו משפיעים באופן מהותי על תהליך התכנון והביצוע”.
כיצד הם באים לידי ביטוי?
נתחיל בחלל, דהיינו המימד ‘הפשטני’, כשלצערנו, לעיתים קרובות בבניני תעשיה ההיבט הטכנולוגי גובר על הצורך האנושי. כך קורה שהחלל שנוצר במפתחים גדולים ובגובה של שתי קומות ויותר הופך את המרחב לכזה שמכונות ומערכות מסונכרנות בו נפלא, אבל האדם מנגד הולך בו לאיבוד. כמתכננים, אנו נדרשים ליצר קנה מידה אנושי ודרך משותפת שמקשרת בין כל החללים על מנת לאפשר לעובדים להרגיש בטוחים בסביבת המכונות ובד בבד לנצל את החללים הגבוהים לכניסת אור טבעי.
ככלל, תכנון מבני תעשייה מייצג את הקשר ההדוק שבין ההנדסה והאדריכלות, מאחר ומרבית המרכיבים הקונסטרוקטיביים בתוך המבנה ומחוצה לו גלויים לעין ויוצרים סדר גאומטרי משלהם שמהדהד בחלל האדריכלי. הקשר בינם לבין חומרי המעטפת ומקורות האור הטבעי מתבטא בכל פרט ומשפיע על קנה המידה ותחושת החלל. באופן זה, ניתן לתכנן מבנים שישדרו צניעות, קלות ותחושת מקום מיוחדת, למרות המערך הפונקציונלי שמוכתב מראש.
ומה לגבי נושא התקציב, שוודאי גם הוא הופך את הקונסטלציה למאתגרת?
אכן כן. התקציב הוא המימד ‘הפרגמטי’ והוא שמהווה לא פעם את המכשול המתסכל ביותר. לעיתים קרובות מתכננים נתקלים בהגבלות על עלויות הפרויקט, ובשינויים שקורים תוך כדי תכנון ומשפיעים על תקציב הבניה- כך, לא פעם האסתטיקה של המבנה נדחקת למטה בסדר העדיפויות של הלקוח או של מנהלי ההקמה והתפעול. הגבלות התקציב והעלויות מקשות על השגת יעדי התכנון ומובילות לוויתורים בחומרים, בהליכי בנייה ובהיבטים תפעוליים ולכן נדרשת חלוקה מסודרת של התקציב כבר בשלב מוקדם, רק כך ניתן לתכנן לטווח הארוך ולהקצות כספים בצורה יעילה יותר. בפועל הדיאלוג עם הלקוח והצד האדמיניסטרטיבי חשובים מאוד ויכולים לסייע לנו לנתב ביעילות את ההשקעה שלנו בבחירת חומרים ועיצוב הבניין, ולעיתים קרובות מתכננים עשויים להיתקל בקושי בהעברת רעיונות אסתטיים ובקונספט אדריכלי ללקוחות שנובע מתקשורת לקויה בדיאלוג, או לחילופין בגלל מקרים בהם הלקוח לא לגמרי בטוח בתוצאה הרצויה לו ואינו מסוגל לבטא את מה שהוא רוצה או צריך. לא פעם הרצון והיכולת הכלכלית מתנגשים זה בזו ונוצרת אכזבה בקרב שני הצדדים, לכן כדי לייצר דיאלוג פורה וחיובי חשוב להשתמש בכלים חזותיים כדוגמת שרטוטים תלת ממדיים והדמיות, שמגשרים על הפערים הללו.
חשוב גם לתת את הדעת על מציאת חומרי גמר שיתאימו לתקציב. שהייה ממושכת בסביבה תעשייתית היא אתגר לא פשוט ובלא מעט מקרים קיימת העדפה להשתמש בחומרים בעלות נמוכה, שמהירות הביצוע שלהם גבוהה מה שמעיב על איכות הביצוע והעיצוב ובמקרים הללו אנו נדרשים לברור היכן נכון וכדאי להשקיע בחזות. בפועל, התעסקות בפרטים הופכת לא פעם ליעד שאינו בר השגה והמתכננים נדרשים להתחבר ליצרנים הנכונים שיסייעו להם להגיע לתוצאות הרצויות, תוך ניצול יעיל ומקסימלי של המוצר ועם זאת, שימוש בחומרים זולים אינו צריך לשמש כתירוץ. מניסיון, בעזרת האור הטבעי ובעזרת שימוש נכון בטקסטורות של חומרי הבניה ניתן לייצר חושניות ותנועה. השקיפות והתנודות של הצל והאור יוצרות עושר חללי מחוץ למבנה ובתוכו וכך גם השימוש בצבע, אם כי בפן הזה עלינו להיות זהירים על מנת שיתמוך באדריכלות ולא יהפוך אותה למצע גרפי.
לדברי ארוסי, אם יש דבר אחד שיכול להשפיע על איכות הפרויקט ובריאות צוות המתכננים הוא בניית לוחות זמנים שפויים: “בלא מעט מהמקרים הלקוחות מגבירים את רמות הלחץ כדי לקבל תוצאות מהירות, אבל החיפזון גובה תמיד מחיר”, הוא אומר. “בתעשייה יש נטייה לתכנן תוך כדי בניה והשיטה הזו מייצרת הרבה שינויים במבנה שפוגעים בחזות שלו, מייצרים סרבול וחזרתיות בתהליך הרישוי ויותר מכך, הם מייקרים את עלויות הפרויקט”.
“לוחות הזמנים מושפעים מהרבה גורמים, ואדריכלים נדרשים באופן עקבי לעמוד בלו”ז קפדני שלא פעם מנותק מהמציאות, מה שמוביל תמיד לשעות עבודה ארוכות ולעלייה ברמות הלחץ וכידוע לחץ מוביל לחוסר ערנות שמובילה לשגיאות ולהשמטות בתכנון האדריכלי. נוכחנו לדעת שחלק אינטגרלי וחשוב בתהליך הוא היכולת שלנו כמתכננים לקחת צעד אחורה מהעשייה, להרהר ולחפש נקודת מבט חדשה, מכיוון שהבנת התהליך וארגון העבודה הם מפתח להותיר את הפרויקט על המסלול והם שמאפשרים לנו למצוא ולספק פתרונות שישאירו אותנו במסגרת התקציב. אכן מדובר באתגר, בפרט בפרויקטים אינטנסיביים וגדולים, אך במידה וצולחים אותו זוהי גם הדרך האפקטיבית ביותר למצוא כלים טכנולוגיים שמסייעים בבקרה ובתיקון טעיות”.
ומהמיקרו, למאקרו: לדברי ארוסי, ברבים מהפארקים התעשייתיים מתקבלת התחושה שתוכנית האב אינה מתייחסת למרחב הציבורי ועוסקת ביחס שווה בין הפרט והכלל: “התכנון מתחיל ונגמר במערכת כבישים, מדרכות, מעגלי תנועה ומגרשים- ללא היררכיה וללא חלוקה לעורק מרכזי ולעורקים משניים. כך מתקבלת רקמה אחידה של דרך דומה בעלת קיבולת שווה”, הוא מסביר. “רבות מהתוכניות מרושתות במערכת כבישים שנועדו לאפשר גישה לכל מגרש ומחולקות למגרשים סטנדרטיים, כך שהטיפול הציבורי או בנושא ערוב השימושים לא תמיד מיושם וגם אם כל אלה נלקחו בחשבון לא תמיד הם מבוצעים עד תום, אם בשל אילוצים רגולטוריים או תקציביים”.
“במרבית המקרים הרחובות בפארקים התעשייתיים ריקים מהולכי רגל ומנגד מלאים בתחבורה פרטית. לשיטתי יש ערך רב בהפיכת המרחב לכזה שמאפשר מקום לשוטטות, מייצר צל ומקנה ממד אנושי לרחוב. נכון לשלב באזורים הללו מסחר, בתי קפה, תחבורה ציבורית ומקומות בילוי וספורט- אלמנטים שייחיו את מתחמי התעשיה ויהפכו אותם לדינמיים ולשוקקי חיים”.