האדריכלות הברוטליסטית ביפן, שהופיעה לאחר מלחמת העולם השנייה, מוגדרת בצורותיה הגיאומטריות, הפונקציונליות והשימוש הלא שגרתי בבטון חשוף, הנושא את פגמי החומר. תנועה אדריכלית זו, סטתה משמעותית מעקרונות העיצוב המסורתיים של יפן, תוך מיזוג השפעות ברוטליסטיות גלובליות עם אלמנטים יפניים מובהקים, המשקפים את התרבות וההיסטוריה של המדינה.
טולט מתמחה בברוטליזם יפני ועבודתו מדגישה את הפרדוקסים בתוך האדריכלות הברוטליסטית: הקשיחות של בטון גולמי לצד עיצוב מעודן, האופן שבו מבנים אלה משתלבים בהרמוניה עם נופים עירוניים, תוך שמירה על עקרונות מודרניסטיים ומוטיבים יפניים מסורתיים.
אפשר למצוא כאן את עבודתם של אדריכלים ידועים כמו קנזו טאנגה, טדאו אנדו וקאזו שינוהארה, אשר יצרו הברוטליזם יפני עם מיזוג של השפעות גלובליות ומקומיות.
בטון מזוין ואסתטיקת ברוטליזם (שפירושו “בטון גולמי” בצרפתית), עשויים להיראות כמו ההיפך הגמור ממה שמאפיין את האדריכלות היפנית – מבני עץ אווריריים עם רצפות טאטאמי ולוחות נייר הנפתחים לנוף ללא הפרעה, עם גנים שלווים. עם זאת, מבנים מודרניים ברוטליסטיים נוכחים מאוד בתוך הפנתיאון של האדריכלות היפנית והם נובעים מעצם התחושה של הרמוניה ויראת כבוד לטבע, המחלחלת למסורת המקומית במשך מאות שנים.
חשבון האינסטגרם Brutal Zen של טולט, מוקדש ליופי הגולמי של הברוטליזם היפני, בניינים, אשר אצל רוב האנשים, לרוב נתפסים כאגרסיביים, משעממים או ממש מכוערים. למרות היותם מרשימים מבחינה ויזואלית, מבנים אלה אינם שואפים להיות אסתטים. במאמרו המכונן משנת 1955 ל-The Architectural Review, מבקר האדריכלות ריינר בנהאם מתאר את הסגנון הברוטליסטי כ”דימוי”, משהו בעל ערך חזותי, אך לא בהכרח יפה, לפחות לא בסטנדרטים קלאסיים. הוא מסתמך על התיאוריה של תומס אקווינס לפיה “דימוי” הוא לא תמיד מקום quod visum, משהו שמשמח את העין, אלא הוא, למעשה, quod visum perturbat, משהו שמשפיע על רגשות. מכאן, כפי שמראה באנהאם, מבנים ברוטליסטיים מהדהדים עם אנשים ברמה רגשית קרובה ולא רק ברמה אסתטית.

קנזו טאנגה הוא אחד האדריכלים היפנים המפורסמים ביותר בכל הזמנים. עבודתו סייעה בשיקום פן לאחר המלחמה ובהנחת היסוד לאדריכלות המודרנית בה, שהתבטאה בעיקר באמצעות ברוטליזם ומטבוליזם. אבל עבודתם שלו ושל אדריכלים יפניים מודרניים מוקדמים אחרים, עדיין הייתה נטועה מאוד במסורת. ראשית, רבים מהמושגים הבסיסיים של האדריכלות המודרנית במובן הרחב יותר, כגון פשטות, כנות וטוהר, כבר חפפו לעקרונות החשובים ביותר לתרבות היפנית.
אדריכלים יפנים גם דחו את ההפשטה של ​​מה שנקרא סגנון בינלאומי, הנפוץ מאוד במערב ומיוצג על ידי מבנים מלבניים עשויים זכוכית, פלדה ובטון, כמו גורדי השחקים של שיקגו. הם העדיפו לפרש מחדש את הצורות המסורתיות שלהם בדרכים חדשניות, כמו הגג התלוי האייקוני שתכנן טאנגה עבור הזירה האולימפית יויוגי בטוקיו, ששילב אדריכלות עממית עם טכנולוגיה של גשרים תלויים מודרניים. דוגמה נוספת היא בית אזומה של טדאו אנדו באוסקה, בית עירוני שהוא מונוליט בטון ללא חלונות, אבל עם חצר מרכזית המאפשרת שילוב עם הטבע דרך השמיים.

בתודעה הקולקטיבית כיום, אנשים מקשרים ברוטליזם לתחושת דיסטופיה, כנראה בהשפעת סרטים כמו Clockwork Orange, Blade Runner ו-Akira, הכוללים מבנים ברוטליסטיים אפלים. עם זאת, עבור אדריכלים מערביים של אמצע המאה, הברוטליזם שידר לעתים קרובות את המסר ההפוך, המייצג אוטופיה סוציאליסטית. בבלוק הסובייטי, היא כללה אמון פוליטי וסמכות מדינה. אבל ביפן, השימוש המעשי והפונקציונליות שלו תמיד האפילו על כל היבט אידיאולוגי.

כאשר בוחנים את האקלים הבלתי-סלחני של יפן, עם חורפים קפואים וקיץ לח, באדריכלות היפנית המסורתית אין דרך לברוח מחום ולחות קיצוניים. האדריכלים תכננו מבנים מתוך מחשבה על הקיץ. קירות דקים, מסכי נייר וחלונות פתוחים, נהדרים לאוורור אבל הם לא עושים עבודה טובה במיוחד בבידוד תרמי. עם זאת, קירות ורצפות בטון עבים שומרים על טמפרטורה קבועה כל השנה, שומרים על החום בחוץ בקיץ והקור בחוץ בחורף.