בשנת 1974, התעורר אתר הנופש הבלגי Knokke-le-Zoute וגילה תושב חדש - דרקון באורך 33.5 מ', האחרון והגדול בסדרת פסליה של הפסלת Niki de Saint Phalle. היצור המפוסל, אותו בנתה יחד עם שותפה ליצירה ולחיים, הצייר השווייצרי Jean Tinguely, עטף את גן ביתו של אספן האמנות Roger Nellens, שהיה פטרונה של האמנית וניבנה עבור בנו, אקסבייר, אז רק בן שלוש.
האספן Roger Nellens היה נצר לשושלת הבלגית שקימה את אתר הנופש Knokke-le-Zoute. ב-1928 רכש סבו 250 דונם של דיונות חול, שהיו מאוכלסות רק בארנבות ושם בנה אגם, קזינו ומלון. אלה הפכו ללב אתר הנופש, שהתחרה עד מהרה בסנט-טרופז.
בקזינו ובמלון, התיידד Nellens עם העשירים והמפורסמים של אותה תקופה, כמו גם אמנים בולטים, כמו פיקאסו, מרלן דיטריך ואווה גרדנר. הוא פרס חסותו על עולם האמנות, כשהוא מזמין אמנים לצייר על קירות הקזינו, כמו ג’יימס אנסור או מגריט, שהוזמן ליצור ציור קיר ענק לחדר המשחקים וזה היה טבעי שהוא יגיע להתוודע לניקי וז’אן.
לאמנית Saint Phalle, שנולדה (1930-2002) לאב צרפתי ולאם אמריקאית, היה יופי שובה לב יחד עם אלגנטיות, אשר הביאה אותה לעבוד כדוגמנית בניו יורק בצעירותה וגם להצטלם למגזינים כמו ווג ולייף, אך עד מהרה היא עברה לפריז, בשנות ה-50, כדי להיות אמנית, בהשפעת מפגשים עם אמנים כמו César, Yves Klein, Christo, Jeanne-Claude. המראה המצודד שלה, חיפה על בריאות נפשית לקויה ומאניה דפרסיה, כתוצאה מהתעללות מינית בילדותה ואת יצירות הפיסול הראשונות כאמנית, עשתה בבית חולים פסיכיאטרי ב-1953. “במקום הזה למדתי איך לתרגם את הרגשות והפחדים שלי, את האלימות, התקווה והשמחה, לאמנות”, אמרה מאוחר יותר על נתיב הבריחה שלה.
ב-1956 היא פגשה את האמן Jean Tinguely (1925-1991), לו תינשא ב-1971 ואיתו תיצור יחד כמה מהפסלים העוצמתיים ביותר שלה. הם התחילו עם דמויות ה- ‘Nanas’, נשים ענקיות ועירומות, כל כך גדולות, שאפשר היה להיכנס לתוכן, דרך פתח בין רגליהן הפשוקות. הן רקדו ובעטו ברגליהן באוויר, הן דמויות שמחות, בצבעים שובבים, רחוקים מהסטראוטיפים של נשים באותה עת, אז בשנות ה-60, בשחר הפמיניזם.
הנאנות עשויות היו תערובת של חומרים, כמו עיסת נייר, בשילוב רשת תיל, פוליאסטר וטיח צבוע. היא יצרה איתן עבודות מונומנטליות, במרחבים ציבוריים ובשנת 1972, בנתה ראש מפלצת ענק, בירושלים. שלוש הלשונות שלה, שימשו כמגלשות משחק לילדים. בהמשך הגיע הדרקון, חולק אסתטיקה דומה למפלצת, אבל עם גוף באורך של כ-33.5 מ’ ו-7 מ’ רוחב וזנב שמתפתל הרחק מחוץ לגבולות הבית שבו שכן. “הדרקון מייצג את הטבע הפנימי שלי, אינסטינקטיבית ובלתי ניתנת לאילוף”, גילתה Saint Phalle.
כמו למפלצת, לדרקון יש שתי קומות. בקומה העליונה יש חדר שינה, חדר רחצה ומטבחון ואילו בקומת הקרקע נמצא חלל למשחקי פנאי. Tinguely ייצר בהתאמה אישית את הרהיטים יוצאי הדופן, דמויי גרוטאות מתכת ויחד יצרו ספסל חוץ, עם דמותו של ריצ’רד ניקסון הנשיא המתפטר, אקטואליה מאותה שנה, 1974.
גרם המדרגות המוביל לקומה הראשונה, קושט על ידי קית’ הרינג, עשור לאחר הבנייה. הוא הוזמן על ידי הפטרון להשלים עבודה בקזינו, התגורר בדרקון וביקש את רשותה של סנט פאל לצבוע את גרם המדרגות. ז’אן טינגולי יצר את המושבים המקיפים את לוח השיש שבחלל קומת הקרקע, מציוד חקלאי ממוחזר. הנברשת במרכז מורכבת מגולגולות של בעלי חיים, פיסות תחתוניה של סנט פאל, נוצות ונורות, כמו גם כלים חקלאיים שמקורם בחוות מקומיות.
בערך באותו זמן ובהשראת ביקור בפארק Parc Güell בברצלונה ואחר אצל המפלצות של Garden of Bomarzo (פארק מניירסטי איטלקי מלא בפסלי חיות גרוטסקיות), נסעה סנט פאל לטוסקנה כדי להמשיך בפרויקט השאפתני שלה, הקמת גן פסלים נוסף, שעתיד להימשך 30 שנה. היא המשיכה לבנות באתר 22 דמויות מפוסלות, אחד עבור כל אחד מהארקנות הגדולות שנמצאו בקלפי הטארוט – הקוסם, התלוי, השטן וכן הלאה – ישנה במקום בדירה קטנה שנבנתה בתוך “הקיסרית”, פסל-בית גדול דמוי ספינקס שניצב בגן. לאחר שסיימה את הפרויקט המתיש הזה, ב-1994, פרסמה ספר בצורת מכתב לבתה, “הסוד שלי”, בו חשפה שהיא קורבן לגילוי עריות.
בשלב זה סנט פאל הייתה בת יותר מ-60 והכינה עצמה להתחיל עבודה שלווה יותר, גרוטו (‘מערה’), שנבנתה על חורבות מהמאה ה-17 בעיר האנובר הגרמנית. שלושת החדרים שלו ייצגו את הלילה, הקוסמוס והרוחניות. היא התחילה לעבוד עליו בשנת 2001, אך לא הצליחה לסיומו. בשנה שלאחר מכן היא מתה, לאחר שלקתה בזיהום ריאות שנגרם על ידי כימיקלים רעילים בחומרים שלה.
מאחורי עבודות אמנות, עומד לא פעם סיפור אהבה (Auguste Rodin & Camille Claudel, Diego Rivera & Frida Kahlo, Pablo Picasso & Dora Maar. Salvador Dali & Gala). סיפורים שנויים במחלוקת, מיוסרים, קסומים ויפים, אשר היוו השראה ליצירות המופת, שאנו יכולים להתפעל מהם כיום במוזיאונים החשובים בעולם. כזה הוא הסיפור על ז’אן טינגולי וניקי דה סנט פאל.
נובו ריאליזם הייתה בשנות ה-60 תנועה אוונגרדית אקטביסטית, שהפכה כל מרכיב במציאות, כולל הבנאלי ביותר או הכי מופרך, לאמנות ולשירה משלה. טינגולי ודה סנט פאל זיהו בה את הפואטיקה היומיומית שלהם.
הם הכירו אחרי מלחמת העולם השנייה, שניהם נשואים, ניקי דה סנט פאל כבר אם לשני ילדים, מבעלה הארי מתיו, אמן ומוזיקאי צעיר, שאיתו ניהלה אורח חיים בוהמייני. שם בפאריז, היא החלה בפיסול בשימוש בקונסטרוקציות ברזל. חסרת ניסיון, היא ביקשה את עזרתו של בחור צעיר בשם ז’אן טינגולי כדי לרתך את הראשונה ביצירותיה, הפסל Galeotta. שיתוף הפעולה האמנותי שלהם הפך לאהבה אסורה ורק לאחר חמש שנים, הם הניחו לה סוף סוף לצאת החוצה.
ההפרייה וההזנה ההדדית, דחפו אותם להצליח לבלוט בתוך הפנורמה האמנותית העכשווית, כשהם מציגים את יצירותיהם במוזיאונים היוקרתיים ביותר, מפריז ועד שטוקהולם, מניו יורק ועד סן פרנסיסקו. הם יצאו למסע מסביב לעולם ובכל תחנה פגשו את האמנים המשפיעים ביותר: פולוק, ראושנברג, דושאן, דאלי.
טינגולי ביקש למרוד בכל מה שראה “מאובן” באמנות. הוא המציא את ה- Machines Inutili שהפך לסימן ההיכר שלו: פסלים מורכבים מפסולת של חפצים שנמצאו באופן אקראי ומשולבים יחדיו ליצירת דמויות קדומות וגרוטסקיות. ניקי לעומתו, למרות שהייתה מונעת מאותה רוח מרדנית, הקימה שיר הלל לחיים עם ה-Nanas שלה, רקדניות רכות וצבעוניות. עם זאת, זו הייתה זוגיות ושותפות בין אמנים, שכמעט לא נראתה דומה לה.
הודות לפילנתרופיה של משפחת Agnelli, ניקי קיבלה במתנה שטח קרקע גדול בטוסקנה, למימוש חלום חייה – להקים פארק פסלים ליצירותיה הנועזות והמונומנטליות ביותר. בני הזוג עברו לאתר וניקי נתנה פורקן לכל האנרגיות האמנותיות שלה, חיה כמו אליס מודרנית בארץ הפלאות שלה. גן הטארוט, נחנך בשנת 1998, מאכלס דמויות טוטמיות עצומות, מלכותיות ומרוממות, מהוות התגלמות של מה שניקי תמיד אמרה לאהובה: “לחיים המשותפים שלנו אין מטרה אחרת מלבד לשמח אנשים”.
