Stone Mother. Granite. 1999. 90 x 200 x 90 cm. International Sculpture symposium. Nishi Harima, Japan

בתערוכה הוצג פסל נוסף של אלוהות: שוב, גוף עגול וכבד, נשען בכל היקפו על המוני עטינים וראשו פתח עגול דמוי לוע הר געש המקנה ל”חיה” זהות מכלית. משטח לבן – חלב? – “צף” בראש המכל האימהי. וכדי להדגיש את המסר התיאולוגי הנשי נרשם בשולי הפסל: “ברוכה את ה’ אלוהינו מלכת העולם הזנה את העולם כולו בטובך”.
אם אלוהית, או אלוהים-אם מניקה, מושלת בעולמה הפיסולי של טניה פרמינגר מאז מחצית שנות ה-90. ב-1996 פיסלה בבזלת את שמים וארץ, פסל דואליסטי שהסגיר מתח מטאפיזי: ה”ארץ” יוצגה על-ידי מבנה של מזבח קדום בעל ארבע קרניים. בראש ארבעה קדקודי הקרניים ניצבו ה”שמים” – גוף בזלתי אף הוא, כדור עתיר פגע (כגוף שמימי פגוע מטאוריטים אבל עיקש בהישרדותו), שחמש “רגליו” הן פטמות היונקות מקרני המזבח. עבודה זו, חריפת הנוכחות והמסר, הפכה את השמים המונותיאיסטיים לישות אימהית בדמות עטין ענקי. אלוהות אמביוולנטית – מניקה, משמע מעניקה, מעתירה חסדיה, אך לא פחות מכך אלוהות טורפת, היונקת חלבה מדם הקורבן האנושי, המזבח. אלא אם כן, כפי שטניה פרמינגר תמהר לאשר, המזבח הוא פן מרכזי נוסף של האם האלוהית עצמה, זו שחייה הם סך כל ההקרבות שלה לילדיה.

זיווג המזבח והעטין האלוהי אינו מרפה מיצירת טניה פרמינגר עוד מאז אשה-על (1995-1994), שולחן שיש מלבני, גיאומטרי מינימליסטי, שעטין ארבע-פטמתי תלוי בתחתיתו וראשו פתח עגול של מכל המלא לכאורה ב”נוזל” אדום (משטח אלומיניום צבוע), סימן דם, מן הסתם. התחלפות מזבח בשולחן מוכרת היטב בפולחנים (ואף בתלמוד נכתב: “כל זמן שבית המקדש היה קיים, מזבח מכפר על ישראל; ועכשיו שולחנו של אדם מכפר עליו”). כאן המזבח עצמו קולט את דם קורבנו כמכל והופך דם לחלב אימהי. אלא אם כן לא בהיפוך מדובר כאן אלא בדואליות של הענקת חיים: בדמה של יולדת ובחלב של אם.

Pyramid. 2009. Earth, grass, 400 x 1200 x 1200 cm. Green Gallery, Arsuf, Israel

היהדות התריעה מאוד נגד עירוב דם וחלב (“…כזית דם חלב פיגול”, רש”י, מסכת עירובין) ואסרה על אכילת בשר וחלב יחד. לא כן במרחב הפגאני הפיסולי של פרמינגר, כל עוד תאומץ הפרשנות המהפכת חלב לדם, משמע מהפכת חיים ומוות. שולחן אבן דולומיט מרובע (1994), כמוהו כחיה הניצבת על ארבע רגליה (ניסור מהוקצע וזוויתי של הרגליים עונה לפראות הגולמית של המשטח העליון: טרשי ארץ קשה הם משטח קורבן) ועטין גדול תולה מ”בטנה”. מתחים פיסוליים בסיסיים בין גיאומטריות החיתוך לאמורפיות הטרשים משתלבים במתח בין הקובייה (ה”מזבח”) לבין הכדור (ה”עטין”), מפגש סתירות במסורת הפרדוקס של המרובע העגול. הפסל מאטר נוסטרה (“אמנו”, תשובה ל”אבינו שבשמים” הנוצרי) מ-1997 אף הוא שולחן אבן מרובע וכבד, אוריינטלי משהו, שהעטין הענקי והשש-פטמתי בוקע משני אגפיו, ובראש השולחן תפיחה הריונית קלה. למזבח נוכחות של בית ושערים, והבית – בית-מקדש? – הוא מקומה הדו-ערכי של זו הנותנת ולוקחת חיים, או של זו המעניקה חיים בחלבה ובדמה. אין זה פלא שאת דיוקנה העצמי (אוחזת במכשירי פיסול) עיצבה פרמינגר ב-1993 בדמות מבנה אבן גדול (1.60 מ’ גובהו), המאזכר בו-בזמן הן סרקופג פרה-היסטורי והן בובה רוסית, כזו המולידה מתוך עצמה בובות נוספות. האם את עצמה מקריבה האם או את ילדיה? טניה פרמינגר תאמר: את עצמה. הפרשן המגיע אל יצירת פרמינגר בנתיב הארכאי של “האם הגדולה” יאמר: האם טורפת את בניה. ויחליט המתבונן/הקורא באיזה נתיב להלך.

Balance. 1989. Earth, grass. 350 x 900 x 450 cm. Personal exhibition. Givat Brener, Israel

אלות פריון מעניקות וטורפות מלוות את הציוויליזציה האנושית מאז שחר דרכה ואין לדעת את תולדות הפיסול בלעדיהן. ההידרשות המחודשת לאלות אלו ביצירתה של פרמינגר היא, ללא ספק, שילוב של עמידה נשית (החלפת מינו של הקב”ה), התרסה תיאולוגית בנושא אבסורד החסד והתאכזרות השזורים זה בזו, ואולי גם התייצבות פסיכואנליטית של אהבה-שנאה כלפי דמות האם. אבל אימוץ הקריאה הפרמינגרית אומר גם סגידה לאימהות ככוח החיים האולטימטיבי והגדלתו לממדים טרנסצנדנטליים האומרים נתינה עד תום. השם “אמא” חוזר בפסלים רבים, ביניהם אם-האבן (1999), מזבח-חיה בעל שמונה עטינים, ופסל השיש והקרמיקה ארבע אימהות (2001) – טוטם שתלטני של שמונה שדיים המזדקרים אל ארבע הרוחות. כל אסוציאציה פוליטית של המונח “ארבע אימהות” (מחאת האימהות נגד נוכחות צה”ל בלבנון) דוהה מול השילוב של המיתוס, הנשיות והפסיכואנליזה. פסליה של פרמינגר עונים תשובה אפשרית לאייל של מנשה קדישמן (תגזיר פלדה, 1985), שהפך מקורבן לאליל התובע את ראשו של יצחק. בפסלון הברונזה של אברהם אופק מ-1981 עולות מהמזבח זרועותיה של האם, שרה, כמו היו קרני אייל, מקוננות על קורבן-הבן (קרן האייל של יצחק מוטלת מנגד). גם אצל פרמינגר המזבח אוחד עם האם ובנה, אבל פסליה עשויים לייחס למזבח-האם את פשר ההענקה האינסופית ולפיכך לדחות על הסף כל ייחוס של עקידה. מבחינתה של הפסלת, לא שרה ולא מריה ולא איזיס אלה-פרה מצרית ניצבות ברקע הפסלים אלא השכינה.

Ritual Cut. 2009. Earth, grass, 450 x 6000 x 7500 cm. International project – Residence in Pedvale Open-Air Art Museum, Latvia

Towards the Sky. 2022. Earth, grass, 260 x 1200 x 1200 cm. Biennale of OPENART. Orebro, Sweden

הצירוף ההיברידי של חיה, שולחן (מזבח), עטין ומכל עשוי להתמקד או להדגיש מרכיב זה או אחר בקוורטט: לדוגמה, שולחן עטינים מ-1997 נקרא “סיר” וראשו פתח עגול, אדום ורחב. גם הפסל כד מ-1997 מדגיש את ממד המכל (היותו עשוי חרס תומך במסורת הקדרית), אף שאינו מפחית מנוכחות העטין ואברי החיה (אחוריים ורגליים). שילוב אדמת חמרה בחרס מחזק את הפן של “אמא אדמה”, למשל בעבודת-אדמה שיצרה פרמינגר ב-1998-2003, טוב-הארץ – שלוש גבשושיות אדמה, תפיחות הריוניות הפוערות פתח עגול בראשן. גוני השחור-לבן-אדום של משטחי העל (בפורמייקה) מסמנים לדברי הפסלת נפט, חלב ודם: “השחור הוא נפט, אנרגיה תעשייתית, הלבן הוא החלב האנושי והאדום הוא הדם, הכוח האלוהי”. גבשושיות האדמה הן גידולי שפע פריוניים של אם טובה, אמא אדמה, זו שהשפה העברית ידעה לשדכה עם מיניות (שדמה=שָד/אדמה; שָדֶה=שָד; הר=הריון) ואשר השירה העברית הרבתה להידרש לה. היעדרו של הראש (ש”נערף”, ובמקומו פתח הצוואר העגול והאדום) הוא עיקרון חוזר בפסלים אלה והוא מסמן את מחיקתו של ה”רוחני” (המונותיאיסטי) לטובת הגופני-הארצי. עם זאת, נוכחותם הרוחנית הגוברת של הפסלים מודגשת ככל שמתעצמת הווייתן החומרית הארצית. וכך, הפסל ענן מאותה שנה1997 מתרגם את קלילותו השמימית של הענן (שיש) לגוף אופקי השולח שלוש פטמות וניצב (עכשיו כבר כלטאה פרה-היסטורית) על גוף בזלת דולמני או טוטמי. שוב, ארציות כבדה, שחורה, פאלית, משמע זכרית, המתחברת לשמימיות שנתגלגלה לגופניות נשית הרוכבת ממעל.

Cumulus. 1997. Snails, plastic. 30 x 30 x 30 cm. Art Museum, Resistensia, Argentina

בכל אלה מתחוור הממד המיני המודגש בחלק מפסליה של טניה פרמינגר. ראש נעדר עשוי להיות מומר בצורה וגינלית בפסל האבן אמא 20000 (1999). הפסל מאמא מאותה שנה הוא גוף הנח על 14 פטמותיו אבל גבו העליון בקוע לאורכו (1.70 מ’) כווגינה. זהו איבר הלידה, בבחינת פונקציה אימהית-אלוהית עליונה, אבל גם איבר הרבייה, מוקד מעשה ההזדווגות, וגם סרקופג, קבר. לידה ומוות. וכתמיד עולה השאלה: מי בקבר?

Saucepan. 2004. Stone, concrete, iron, 280 x 450 x 240 cm. Public square in Hadera. Israel

Rotate Rolling, 2016, Installation, wood, 430 x 650 x 120 cm. Green Gallery, Israel

אבל לא במיניות שגרתית מדובר כאן. האקט המיני המרומז בפסליה של פרמינגר הוא אקט קוסמי-מטאפיזי, שמים וארץ שהזדווגו. לא אקט של הרמוניה והתמסרות: להפך, הוא מאופיין במתח רב, בעימות של ניגודים והיפוך תפקידים ובו הנשיות מכריעה את הגבריות. היפוך התפקידים המסורתיים דן את הארץ לזכריות אטומה ואת השמים לנקביות. בפסל שמים וארץ מ-1996 גוש שיש לבן מונח על גוש בזלת שחורה – שתי קוביות מלבניות זהות אף כי סותרות בחומר ובגוון, אלא שהלבן העליון חודר חדירה “זכרית” לתוך השחור התחתון. במונחים המסורתיים, השמים מפרים את האדמה (אמא-אדמה); אבל במונחי המהפך הפרמינגרי המשליט נשיות ברקיעים, האשה בועלת את הגבר.

Firmament 2004 Stone,200x265x50cm Ganey-Tikva,Israel

2007 Woodhenge. Wood, iron, gravel. Height 320, Diameter 1100 cm. Furstenfeld, Austria

שנה אחת קודם לפסל זה נטלה טניה פרמינגר גוש סלע פראי והזקירה-הזקיפה מתוכו אצבע (בעיבוד ריאליסטי-קלסיציסטי). האגרסיה של הפסלת מוסגרת כבר בשם היצירה, Fuck, וזו מתפקדת בפסליה של פרמינגר כזיכרון אחרון (ומזלזל) לאון הגברי בגלגולו המסורתי – פראות ארצית כוחנית (הגם שאבר המין מתגמד לעומת עוצמת הסלע הענקי). או שמא זוהי האדמה האימהית המיתולוגית ששולחת אצבע מתריסה כנגד בועליה? כך או אחרת, מכאן ואילך, הנשיות הקוסמית היא זו הבועלת, החודרת. מיניות נשית, שהופרדה בפסליה הקודמים כקטגוריה אוטונומית (ראו מכלים, 1982 – תריסר צדפות חרס וגינליות), זווגה עם מיניות גברית והכריעה אותה הכרעה קוסמוגנית.

Cover 2016, granite, 100 x 160 x 60 cm

דווקא פסליה המופשטים יותר של טניה פרמינגר (פסלי “סדרי-עולם” בלשונה) הם הנושאים בחובם את מתח הזיווג כמתח של לחץ כבד (שדה-המתח, 2000: שני חצאי דיסק-אבן ענקי, שכובים זה על גבי זה ומופרדים מעט באמצעות שני יתדות אבן); מתח של סטייה וקשיי התאמה (יקום, 2003: שני חצאי הדיסק היקומי המופרדים בקו עקלתוני של יינג-יאנג, מסרבים ליישר קו); מתח של חדירה מחברת ומבקיעה בה-בעת (חמש, 1997: התמיכה ההדדית של שני הסלעים דמויי הידיים – יד אדם, יד אלוהים – נוצרת בזכות נעיצה הדדית). ואף על פי כן, בזיווג המפרה מורחבת אחדות הניגודים המיניים לאחדות ניגודי פיזי/מטאפיזי, ארציות/שמימיות, חומריות/רוחניות.

Motherland. Earth ,polystyrene, synthetic grass. 2010. 35x550x440cm

טניה פרמינגר החלה את דרכה הפיסולית בישראל (לכאן היגרה מברה”מ ב- 1972 בגיל 28 ומאחוריה לימודי אמנות באקדמיה במוסקבה) בפסלי עץ, צבע וחומרים נוספים, ש”התכתבו” עם צעצועים רוסיים עממיים (תערוכה בגלריה שרת, גבעתיים, 1987, אוצר: יגאל בן-נון). משחקיות חופשית, השומרת על רוחה של ילדה נצחית, היא אכן מפתח לעולמה היצירתי להפליא של הפסלת, השופעת יצירה נטולת גבולות של התנסות בחומרים ומדיומים, עולם דינמי הפורץ כל הגדרה: היא נוגעת בפיסול ארכאיסטי, בפופ-ארט, במינימליזם גיאומטרי, בעבודות אדמה, בפיסול פיגורטיבי, בעיצוב גנים, במושגיות, בפיסול-גוף, במה לא. תאוות פיסול בלתי-נדלית, אנרגיה יוצרת ודמיון יוקד הוכיחו כבר ב-1988 (תערוכה במוזיאון הרצליה, אוצר: יואב דגון) פלישה למרחבים אמנותיים חדשים, וזאת שנה אחת בלבד לאחר תערוכת ה”צעצועים”. חשיבה מינימליסטית הדריכה את פרמינגר אל צורות יסוד (מנוסרות בקווים מקבילים) וחומרים חדישים (מעגלי תיל, דסקיות פרספקס ועוד), שהתגרו התגרות סריאלית באבן הגולמית. הפשטה רישומית גיאומטריסטית התגרתה בקווים ביומורפיים. תבנית דפוס מנוסרת באבן שולבה בהטבעות פלסטיק זעירות. עכשיו גם החלה האדמה לומר את דברה ורוח של ארוס-מיתוס בקעה מהארץ. מכאן ואילך, כל החומרים כשרים, כל המדיומים, וכמאמר השיר הכנסייתי – “העולם כולו בידיה”.

עד סוף שנות ה-80 וראשית שנות ה-90 עוד אפשר היה לאתר בפסלי האבן הארכאיסטיים של טניה פרמינגר חובות לפיסול הבזלת של דליה מאירי או לפסלי האבן המיתיים של אברהם אופק (חמש גומחות עגולות שחצבה בסלע בזלת ב-1989 מעלות על הדעת פסלים תנ”כיים של אופק מסוף שנות ה-70. שעון, שיצרה ב-1992 מהצבתם של סלעי בזלת גולמיים ברובם מזכיר את פסליה של דליה מאירי מתחילת שנות ה-80). אלא שאז החלו האדמה והסלע להצמיח “גידולים” דמויי קרניים של חיה קדמונית, אדמה גובבה לתל במבנה של מזבח-קרניים (מזבח, 1990, שיער שהונח בראש המזבח ייצג שרידי ארוס). האדמה החלה מבעבעת (עוד ב-1989 הצמיחה האדמה כרסים מסתוריים או בעבעה נקבים תפוחים במשטח הדשא), פוערת פתח וגינלי ענקי (ב-1989 עוטרה החפירה הווגינלית התפוחה – חתך שנחתך בגוף כדור הארץ – בפרחים אדומים שנשתלו סביבה וסמלם דם), או ש”הרתה” גוף נפוח ששיער פורץ מתוכו, ועוד. התגלותה של האם האלוהית ביצירתה של טניה פרמינגר.

Containers 2018, marble, 220 x 90 x 90cm. Tongchuan, China

בעבודה חלון אל עולם אחר (1989) חפרה פרמינגר בתוך משטח דשא בגבעת-ברנר שישה “חלונות” מלבניים (במבנה רשתי שגודלו 3X5 מ’) והתקינה בתחתיתם מראות. בעבודת-בורות זו, שבה התקרבה לשפתו האמנותית של מיכה אולמן, ה”חלונות” נדמים לקברים. זוהי אדמת החסד החושפת את פניה האחרות – “מעפר באת ולעפר תשוב”. המראות המותקנות בתחתית משקפות את השמים, בבחינת אחדות הארץ והרקיע. וכאשר האדמה הפכה לשמימית, הומלכה אמא-אדמה על מלכות שמים. עתה התקרבה פרמינגר גם לפסלי הטבע של אנדי גולדוורתי ANDY GOLDSWORTHY האמן הבריטי הפועל בטבע עם חומרי הטבע ועל גופי הטבע האורגניים.

1997 “Shadow. Tree, chip. 400 x 400 x 120 cm. Holfgard. Denemark

העצמה והנפשה זו של הטבע, הטענתו בכוחות של לידה ומוות, תתפתח הלאה עד להתנעתם של סלעים שיתחילו ללכת: ההר בא למוחמד 2002 הוא גוש שיש גדול, מעין שָד-סלע שרגליים זעירות “מניעות” אותו כחיה קדומה (ברובד הפוליטי, פרמינגר הגיבה לאירוע “התאומים” ולהתעצמות העולם המוסלמי). טיול (2000) הוא קוביית אבן מעובדת בקיעורים רכים הצועדת על ארבע רגליים. ב-1997 היו אלו ארבע מצבות-שחם נוצריות שיצאו להלך בשורה, כל אחת על ארבע רגליה, כמו היו טור של נזירים.

The loop. 2010. Wood. 200 x 700 x 250 cm. Green Gallery, Israel

יצירתה של טניה פרמינגר מושתתת על שיבושי מערכות. פסליה מאשרים את התערבותה של הפסלת בסדר הקוסמי, התערבות המתעקשת לחולל שינויים וסטיות בסיווגים קטגוריים ובסדרים רציונליים. לפי תורת הקבלה, אלוהים ברא את העולם מתוך “שעשועים”, ודומה שגם טניה פרמינגר בוראת מתוך שעשוע. שהלא היא האלה הגדולה: היא ההופכת מוצק לנוזל (קשה לרך), דומם לחי, קטן לגדול, חפץ פנים שימושי לאובייקט חוץ בלתי שימושי, וכיוצא בזה. בפסלי החפצים הביתיים היא עונה לאשה הביתית, האשה המבויתת, בעוצמת האשה האלה החופשית והמתעללת בכלי המטבח ובמוצריו. ברובד עבודות הטבע, היא מכופפת כקשת עץ פורח, שצמרתו קבורה עתה באדמה (2001) – תזכורת נוספת ל”מעפר באת ולעפר תשוב”, (צלו של עץ בנסורת לבנה: צל המוות של העץ) או כלב חי (הכלב מטיל צל של סוס(צל; 1991)מעצבת בשיש פריצה של סילון נוזלי כביכול מתוך סלע (אירוע, 1997) – כמו היתה משה רבנו המכה באבן ומוציא ממנו מים. מול האל הגדול, הקב”ה, קמה לה טניה פרמינגר ומהתלת בסדרי בראשית. האם היא מתגרה ישירות בבורא עולם כאשר היא חוקקת ב-1998 בסלע ענקי את הכתובת: “נברא בידי אלוהים”? והרי היא היא כאן הבוראת הכל-יכולה.

Window into another world, earth,grass,1989,500x300x90

*
ב-1998 יצרה טניה פרמינגר פסל שיש בשם “כּבוּדָה”: גוף מלבני כבד באורך 1.40 מ’ המעוצב כאובייקט מיטלטל, חפץ לנשיאה אנושית, ששתי ידיות מותקנות בו מכל צד – מעין אלונקה עבה שלא ניתן לשאתה. פרדוקס נוסף. הפסל כבודה אינו יכול שלא להעלות על הדעת ארון מתים או ארון קודש תנ”כי. הן זוהי שניות הארונות שנישאו בידי בני-ישראל בנדודיהם במדבר סיני (ארון ספר הברית וארון עצמות יוסף). כך או אחרת, “ארונה” של טניה פרמינגר הוא רהיט שהופקעה ממנו הקדושה – קדושת החיים או קדושת האל. האנונימיות הגמורה של ה”כבודה” הנדונה הסירה כל סימני תורה ו/או שם המת. כאן השפה האחת והיחידה היא שפת הפיסול. ה”כבודה” היא גוש שיש מיטלטל, שממנו “תוליד” הפסלת כל שיחפוץ לבה. האלה הגדולה בוראת פסלים וזהו ה”קודש” האחד והיחיד: הפיסול.

Saturn. 2013. Earth, grass, 650 x 2800 x 1800cm. Setouchi Triennale, Shamijima, Japan.

האם הגדולה היא אם לארבעה ילדים ולהמוני פסלים, מיתיים ואנטי-מיתיים. טניה פרמינגר יוצרת פסל-פולחן וקורצת. בכל פאתוס היא מטמינה את זרע החיוך, שהוא זרע השיבוש והערעור, העונה לאומניפוטנטיות הזכרית באומניפוטנטיות נקבית. כל פסליה מאכלסים יקום שבו “רועים” מזבחות-העטינים שלה, משליטים את שררתם על כל גבעה רמה ותחת כל עץ רענן.

Eyes of Ocean, 2011. Installation: polystyrene foam, iron, color. 200 x 800 x 120. Sea Art Festival. Busan, Korea