הרופא והאלכימאי פארצלסוס, ביקר בשטרסבורג שמונה שנים לאחר המגפה והוא רשם עדות, על “האשה שהחלה לרקוד, כשהיא מתעלמת מתחנונותיו של בעלה להפסיק, ממשיכה עד שהשמיים השחירו והיא התמוטטה, מתעוותת מתשישות, למחרת בבוקר קמה שוב על רגליה הנפוחות ורקדה ללא הפסקה”.

מקץ שבוע, החלו להצטרף אליה תושבים נוספים של העיר, רוכלים, סבלים, קבצנים, צליינים, כמרים, נזירות – תחילה תריסר ואחר כך שני תריסר תושבים נוספים, עד אוגוסט, רקדו ללא הפסקה, במרכז העיר וברחובות הסמוכים, מאות מתושבי שטרסבורג, כאחוזי דיבוק, מזיעים, תשושים וחווים הזיות.
לא עבר זמן רב, עד שהמאמץ המרתוני התחיל לעשות את שלו ורקדנים רבים התמוטטו מתשישות, התייבשות, חלקם משבץ מוחי והתקפי לב.
רשויות העיר והרופאים ניצבו בפני אתגר קשה. הם התקשו לעצור את המגיפה המייסרת את העיר ולעזור לרוקדים. הם ניסו תרופות שיאטו את תנועותיהם הפרועות של הרקדנים, מצד שני, בנו במות גדולות ברחובות שטרסבורג, במחשבה שריקודים יתישו אותם ויגרמו להם לעצור, מה שכמובן רק החמיר את המצב והוביל ליותר מקרי מוות וכאוס. הרשויות אפילו שכרו מוזיקאים שינגנו מוזיקה מרגיעה, בתקווה שהיא תאפשר לרקדנים לנוח, אבל זה רק תדלק את הרקדנים. כל מאמצי הרשויות עלו בתוהו והם נותרו חסרי אונים, ללא שום רעיון שיביא לפתרון.
המגפה הרוקדת פגעה קשות בשטרסבורג, אשר חוותה פרק מחריד בתולדותיה: אנשים המשיכו לרקוד עד שהתמוטטו ועד סוף אוגוסט, מתו מעל 400 מהרוקדים בעיר.
האירוע המוזר הסתיים רק בספטמבר, כאשר הרקדנים גורשו מהעיר.

מגפת הריקודים של שטרסבורג אולי נשמעת כמו אגדה, אבל היא מתועדת היטב ברשומות היסטוריות מהמאה ה-16. ישנם גם ציורים של פיטר ברויגל, משנת 1564, המתעדים את האירוע. מה גם שזה אפילו לא האירוע היחיד מסוגו והידוע בהיסטוריה. מאניות דומות התרחשו בשוויץ, גרמניה והולנד, אם כי הן לא היו גדולות או קטלניות, כמו זו שבשטרסבורג, ב-1518. הן התרחשו באירופה בין המאות ה-10 וה-16, הידועה ביותר מבינן התרחשה ב-1374 והתפשטה לכמה ערים לאורך נהר הריין.

מה יכול היה לגרום לאנשים לרקוד את עצמם למוות? הודות למחקרים מודרניים באפידמיולוגיה, סוציולוגיה ופסיכולוגיה, לצד היסטוריונים ומדענים למיניהם, ישנם מספר הסברים, למרות שהמגפה הרוקדת נותרה עדיין בגדר תעלומה, כבר 500 שנה.
סברה אחת קושרת את המאניה לסנט ויטוס, קדוש קתולי, שהאירופאים האדוקים במאה ה-16 האמינו שיש בכוחו לקלל אנשים ב”מגפה רוקדת”, כזו אשר תגרום להם לרקוד ולא לחדול, עד מוות. העיר שטרסבורג ידעה זוועות ב-1518, שנגרמו ממחלות המוניות, כמו אבעבועות שחורות ועגבת, שקרעו אותה וייתכן שהאמונה הטפלה על סנט ויטוס, יצרה היסטריה, מהמתח אצל תושבי העיר. הסבר זה מראה כמה כח יכול להיות להתנהגות קבוצתית וכיצד היא יכול להוביל להיסטריה המונית. זו התיאוריה המקובלת ביותר והיא של ההיסטוריון הרפואי האמריקאי ג’ון וולר, אשר תיאר את המגפה כהפרעה פסיכוגנית המונית, המתרחשת בנסיבות של מתח קיצוני, מהצטברות של פחדים, רעב ומחלות, כגורמי לחץ.
תיאוריה אחרת סוברת שהרקדנים היו חברים בכת דתית וסברה אחרת, היא שהרוקדים נטלו ארגוט, סוג של עובש המתפתח על לחם לח ומייצר את פטריית Claviceps purpurea. הפטריה מכילה אלקלואידים הדומים ל-LSD וגורמים להזיות ועוויתות לא נשלטות. ההיסטוריון ג’ון וולר הפריך את ההשערה הזו, מאחר וארגוט כן יכול לגרום לפרכוסים והזיות, אבל הוא גם מגביל את זרימת הדם לגפיים והמורעל פשוט לא יכול היה לרקוד, בטח לא כמה ימים ברציפות.

כיום, בתרבויות ברחבי העולם, כמו בברזיל, מדגסקר וקניה, אנשים נכנסים לטראנס בכוונה במהלך טקסים, או באופן לא רצוני בתקופות של לחץ קיצוני. בשנת 1963,פקדה מגיפת צחוק את טנגניקה (טנזניה של ימינו). צמד תלמידות בבית ספר מיסיונרי מקומי, החלו לצחקק והמשיכו לצחוק ימים שלימים. חברותיהן הלכו בעקבותיהן, עד ששני שלישים מהתלמידות צחקו ובכו ללא שליטה והיה צריך לסגור את כל בית הספר. אלא שאז, כשאר שהו בבית, התלמידות “הדביקו” את משפחותיהן ועד מהרה כפרים שלמים צחקו בהיסטריה. כך מסתבר שצחוק לא תמיד טוב לבריאות, בסך הכל 14 בתי ספר נסגרו ואלפים לקו ונפגעו מההתפרצות, לפני שהיא הסתיימה בצורה מסתורית כמו שהחלה. חוקרים הסבירו שהמגיפה התפרצה כתוצאה מלחץ – בשנת 1962 זכתה טנגניקה בעצמאותה ונוער דיווח על תחושת לחץ בגלל ציפיות גבוהות יותר של מורים והורים.