מינקובסקי מספר שנולד וגדל בתל אביב של שנות ה-60, בבית צנוע, עם ערוץ טלוויזיה אחד, טלוויזיה חינוכית, תכנית הרדיו “לאם ולילד” ברשת א’ , אנציקלופדיה “תרבות” עם דפים גדולים ועתירי תמונות צבעוניות “חוויות הילדות של כל ילדי ישראל באותה תקופה היו דומות להפליא: כולם אספו קלפים או ניירות מוזהבים, עטיפות של מסטיקים, בולים, ניירות מכתבים ריחניים ומפיות. כולם קפצו בחבל, או בגומי, שיחקו בכדור, או בחמש אבנים, בגוגואים ובגולות, עם ילדי השכונה. את רוב זמנם בילו הילדים בחוץ. צעצועים היו במשורה וצעצועים מיוחדים קיבלו הילדים רק כשחזר אדם קרוב מנסיעות לחו”ל וגם אלו היו נדירות. על הצעצועים היקרים הללו שמרו הילדים מכל משמר. הם העריכו את נדירותם וידעו להנות מהם עד תום”.

התצוגה במוזיאון לא נבחרה באוצרות דידקטית ולא מציגה את כרונולוגיית הצעצועים ממצרים העתיקה ועד ברבי, או את הז’אנרים הרווחים אצל ילדים או אספנים, אלא מציגה אלפי פריטים שבחר היזם לפי טעמו האישי, לאוספו הפרטי.
כאנטיתזה למוסד מוזיאלי כבד סבר, מינקובסקי אומר ” אני לא מתיימר לחנך את המבקרים, אני מעניק להם חוויה מהנה וצבעונית, קצת אסקפיזם מהטירלול שעובר עלינו בחיי היומיום. בחרתי ליצור מקום שיהיה שמח, יגרום לאנשים לצאת עם חיוך על הפנים ושיעבוד על בלוטות הרגש והנוסטלגיה. כל אחד שיכנס למוזיאון, ימצא את פיסת הילדות שלו, או את הצעצוע שאהב ונשכח. החל מאלבומי הקלפים של העולם המופלא, בובות ברבי משנות השישים ועד בובת ברבי מהסרט האחרון”.
האם יש מוצג שאתה אוהב במיוחד?
“כן, עגלת בובות של מיקי ברגר הלפנד. רואים תמונות שלה, אשה בשנות השבעים שלה כיום, עם העגלה ולידה תמונה של אמא של מיקי, בת ארבע בגרמניה, 1930, לפני המלחמה.
המוזאון ישכון ברחוב יהודה מרגוזה 15, מתחם שוק הפשפשים, יפו ופתיחתו נדחתה מנובמבר לחודש הבא, בגלל המלחמה.