“דיוקן עצמי בתוך חמניות”, למשל, משנת 1954, מציג את קאלו, גבותיה עבות בצורה מוגזמת לממדי גראוצ’ו מרקס והיא כאילו מתמזגת עם הצמחייה סביבה. קאלו וצמחיה – בחיים ובאמנות. זה הנושא של התערוכה, שתנעל בנובמבר. יש בתערוכה פרשנות לגן החצר של הבית בקויואקאן במקסיקו סיטי, הידוע כ”בית הכחול”, המשמש עכשיו מוזיאון פרידה קאלו. זה היה המקום שקאלו נולדה בשנת 1907 וחיה עם דייגו ריוורה, לאחר שנישאה לו בשנת 1929. יחד השניים יצרו גן שחגג את מפעל החיים של מקסיקו ונתן ביטוי אמנותי לעמים הילידים שלה.

התצוגה התבססה על יצירות האמנות, תמונות ארכיון, ביוגרפיות ועדויות בכתב של מבקרים בבית האמנים. מזיכרונות של אמי לו פקארד, אמן אמריקאי צעיר שחי בבית במשך זמן מה, נמצא שהשולחן בחדר האוכל של קאלו היה מקושט בזרים של ציפורני חתול, אירוסים כחולים ולבנים, דליות, חבצלות, פרחים אדומים כדם, כחולים וסיגליות. עשרות צמחים מצוטטים מעבודותיה: בוגנוויליה ראוותנית, חבצלות, עשרות סוגים של קקטוסים וצמחים בשרניים בעציצי הטרה-קוטה. קקטוסים כאלה ניתן לראות בתצלום של קאלו בגן שלה, שצולם בשנת 1951 על ידי צלם העיתונות הצרפתית ג’יזל פרוינד. את עלי הפילודנדרון הענק בצורת לב, הצומח בנתיב המוביל לתערוכה, נהגה קאלו לענוד בשיערה.

הפרחים, הפירות והירקות הבולטים בדיוקנאות עצמיים של קאלו, ועוד יותר מכך הטבע הדומם, נתנו הזדמנות לבחון מושגי מפתח באמנות שלה, כמו דואליות, היברידיות והפריה הדדית. לקאלו היה מבט מיסטי על היחסים בין בני האדם והיקום, והיא ביטאה באמנות שלה ניגודים – שמש וירח, חיים ומוות, זכר ונקבה – במערבולת מורכבת של צורות סמליות. תרמה לכך הביוגרפיה שלה, כבת לאב מהגר גרמני ואם מקסיקנית וכן למיניותה המעורפלת.

התערוכה הינה הפרק האחרון בסדרה של תערוכות בגן הבוטני בשנים האחרונות, שמשתמשות בצמחים כדי לחקור את חיי היצירה של דמויות בולטות. הפרקים הראשונים הוקדשו לצ’ארלס דארווין, אמילי דיקינסון וקלוד מונה.
“