אמנם, מצוקת הדיור היא רק חלק מהמחאה הציבורית, אבל אנחנו, האדריכלים, הרמנו את הכפפה. הדיון, שהחל משאלת ה”דיור בר ההשגה” המשיך מהר לדיון בעירוניות, ולא בכדי. לתפישתנו, יש בקריאה הזו, למען דיור נגיש – בקשה גם לתכנים נוספים, שהעיר מגלמת אותם.
משתתפים:
• סרג’יו לרמן, לשעבר אדריכל העיר רמת גן ותל אביב
• משה צור, אדריכל, שותף במשרד צור אדריכלים
• אורנה צור, אדריכלית, שותפה המשרד צור אדריכלים
• תגית כלימור, אדריכלית, שותפה במשרד קנפו-כלימור אדריכלים, מרצה בפקולטה לארכיטקטורה בטכניון
• דוד קנפו, אדריכל, שותף במשרד קנפו-כלימור אדריכלים
• היידי ארד, אדריכלית, בעלת משרד עצמאי ומרצה בכירה בחוג לעיצוב פנים, המסלול האקדמי המכללה למינהל
• גבי שוורץ, אדריכל, שותף במשרד שוורץ בסנוסוף אדריכלים, מנחה פרוייקט גמר בפקולטה לארכיטקטורה בטכניון
• עדנה לרמן, אדריכלית, שותפה במשרד לרמן אדריכלים, יו”ר עמותת מתכנני הערים (מנחה)
• הדס שדר, אדריכלית, מומחית לשיכון ציבורי, מרצה בכירה בפקולטה לארכיטקטורה בטכניון ובאקדמיה לעיצוב וי”צו חיפה (מנחה)
עדנה לרמן: קשה להתעלם מהמהפכה המתרחשת בימים אלה. אחד מהנושאים העולים בה הוא הנושא של מצוקת הדיור ומצוקת המעמד הבינוני בכלל. עפים מושגים באויר כמו דיור בר השגה, דיור סוציאלי ועוד כותרות שוננות. ברי שמדובר על משפחות בעלי הכנסה נמוכה לחודש לפי מפתחות שונים. אולם מהן ההשלכות שיש לכך על העיצוב האורבאני?
לא עוד בועות סגורות
מחאה בשדרות רוטשילד. צילום: יאירה יסמין
תרבות הבועות נכשלה. מקבצים של “דיור בר השגה” אינם משרתים את המטרה, אלא רק להיפך – מדרדרים את המצב. אסור לנו לחזור על טעויות העבר.
תגית כלימור: זו הייתה טעות לבנות מקבצים של דיור סוציאלי או בר השגה. הכוונה היא לשיכונים הציבוריים שנבנו בשולי הערים בשנותה חמישים. אז השכונות נבנו מחוסר ברירה ומתוך צורך לספק קורת גג מהירה וזולה למאות אלפי העולים. כיום אנו במצב אחר. העיר כיום מעוותת כי היא בנויה על ביזור – שיטה שכבר לא רלוונטית לעיר שלנו.
עדנה לרמן: הביזור התפתח בתחילת המאה ה-20 בגלל שנוצרו תנאי דיור בלתי אפשריים בשל המהפכה התעשייתית כשהתעשייה הייתה מזהמת.
תגית כלימור: אם נכניס לתוך המרקם העירוני פונקציות מעורבות, בין אם ברמה השכונתית או בין אם ברמת הבניין הכולל מגורים ומסחר ותעסוקה עירונית – נעניק יתרונות רבים לעיר ומימד חדש לגמרי למרחב הציבורי. העיר תהפוך להיות מרחב פעיל 24 שעות ביממה. הביקושים שיש בעיר מאפשרים לפתח עירוב שימושים במקום החוק הבעייתי שבתוך מגורים אי אפשר לשלב משרדים. להיפך: בעידן בו אנו יכולים לערב שימושים באותו בניין היינו מפתחים טיפוס אורבאני בו המשרד יהיה מתחת לקומות המגורים. אפשר לרדת למשרד מהבית בטישרט, במקום לרדת למכונית שבחנייה התת קרקעית, לנסוע את כל פקקי איילון כדי להגיע לעוד חנייה שתוביל אותך למשרד שלך.
משה צור: באופן עקרוני, תמהיל של שכבות אוכלוסייה שונות בעלות חתך סוציו אקונומי שונה, באותו בניין או באותה שכונה – מפרה. מגדלי השן של העשירים, או הדיור הסוציאלי בעולם – אינם נכונים. את מגדלי השן שונאים. הדיור הסוציאלי, ליד האמפסטד בריטניה, למשל, הפך לזירות פשע. למה? כי אין עירוב. העירוב רצוי לכולם, גם לעשירים. הוא ייצור איזון ושקט חברתי וגם… ינקה את המצפון.
גבי שוורץ: אני לא חושב שפתרונות מלאכותיים, כמו אלה שמדברים עליהם עכשיו: להציף את השוק בדירות עם מחירי קרקע נמוכים – יהיו יעילים. להיפך. רצוי להפעיל מערכות מתוחכמות יותר. המדינה יכולה לקבוע שורה של הטבות למי שבונה דירות קטנות של 30-50 מ”ר. הטבות המתבטאות בזכויות או בתוספת קומות.
העיר היא הבית
מחוסר דיור. צילום: יאירה יסמין
כשעירוניות מפתה ותוססת, וכשהעיר היא המשך של הבית, אולי אנחנו לא צריכים את כל הפונקציות ואת הל השטחים בבית האישי לנו? – חלקם יכולים להיות משותפים, קהילתיים ועירוניים.
היידי ארד: אני רוצה לדבר על תכנון הפנים. נושא הדיור בר ההשגה מעלה את השאלה מהם הצרכים האמיתיים למגורים: מה האדם צריך למחיה ולא מה האדם רוצה. האם באמת אנו זקוקים לכל החדרים ולכל השטח? הרי כשהמשפחה מצטמצמת – מצטמצם גם השטח הנדרש. החשיבה שלנו מקובעת. אנחנו רוצים את הכל כל הזמן, גם כשאין צורך. אנחנו תופסים מרחבים יקרים ומיותרים והדיור הופך יקר לחינם.
גבי שוורץ: יכול להיות שאפשר לתכנן דירה שאין בה חדר כביסה, או מטבח, ואפשר להשתמש במטבח משותף ל 3-2 דירות, היכולת שלנו לתכנן ולהמציא את הדירה יכולה להיות הרבה יותר דינמית, מאשר הקיבוע הזה בסטנדרט שטבוע פה כרגע ויוצר בתוך הדירה שטחים שלא ממש נזקקים להם בחיי היומיום. ארגון הדירות בצורה חכמה יותר יוזיל עלויות ויאפשר לאנשים לגור במקומות יותר מרכזיים. יש למדינה ולרשויות התכנון כח, שמאפשר להן לשכלל את השוק כמעט בלי לעשות כלום.
הדס שדר: גבי טוען שהוצאת הפונקציות מתוך הדירות תהפוך אותן לקהילתיות. שתושבים ישתפו פעולה החללים הפונקציונאליים המשותפים. שנשיג לא רק עירוניות טובה יותר, אלא גם קהילה טובה יותר.
משה צור: בתל אביב גרים כך כיום. גרים בדירה קטנה, קונים באיי.אם.פי.אם, רק ישנים בתוך הבית.
עדנה לרמן: כח המשיכה של העיר מתגבר על נושא איכות המגורים, כפי שהוא נתפס האופן סטנדרטי, כמספר חדרים, שטח וכיווני אוויר.
משה צור: כל אחד רוצה לגור בוילה מתחת עץ זית במרכז תל אביב, שכל האחרים יגורו מחוץ לעיר ובמחיר של דירת שיכון בדימונה. הרבדים פה תדמיתיים, נובעים מתוך אגו ולא אמיתיים. יש אנשים שמוצאים שחיים איכותיים יותר מתקבלים במגורים בדירת חדר, אם היא צמודה לרחוב דיזנגוף ואפשר לרדת אליו באופן מיידי. הנה, בשנות החמישים אני גדלתי בחולון, בבית שהכיל הול, מטבח, שירותים, ו-2 חדרי שינה, בחדר שינה אחד אחד גרו הורי ואני ובחדר השני גרו זוג אחר של ייקים. השתמשנו במטבח ובשירותים משותפים. הבעיה – אינה בעיית השטח. מי שרוצה לגור במרכז יכול לגור דווקא בשטח יותר קטן ולאו דווקא בשטח מגורים זהה ובמחיר נמוך יותר. התעסקות שכזו תפתח פתח לספקולציות ולשחיתויות: המבקשים יציגו אומללויות ויזייפו תלושי משכורת. המחליטים – יהיו נתונים למכבשי לחצים. אני מאמין ששליטה על מימדי הדירות, תניב את התשובה ההולמת.
עדנה לרמן: אנחנו לא יכולים להתעלם מהשתנות נורמות המגורים, החברה שלנו השתנתה, יש נורמות שהשתנו וגם הסביבה הפיזית השתנתה. רמת החיים עלתה ואתה לא יכול לצפות שילכו אחורה. כיום גם דירת חדר של 35 מ”ר בתל אביב לא ניתן להשיג במחיר שאוכלוסיות מעוטות הכנסה יכולות לעמוד בו. כיום, גם מחירי הדיור בבת ים כבר “מיישרים קו” עם תל אביב. אתה מציע מודל של שוק חופשי המווסת את עצמו, שהומנגוון שבו לא יכול להימדד בכסף. בכל הערים הגדולות בעולם, בפאריז ובלונדון, יש דיור סוציאלי שנותן פתרונות מגורים. נכון שהורסים את מה שבנו בשנות ה-50 וכיום בונים אחרת, אבל העיריות השכילו להציע פתרונות כאלה בתוך הערים ולא ניסו להבריח את השכבות מעוטות ההכנסה באמצעות יוקר מחירים. יש הפקת לקחים על ידי העיריות.
תפקידה של העירייה
דירה במגדלי YOO. עיצוב: אדריכלית רונה לוין
אם העיר היא הבית, הרי שהעירייה, הקרובה לתושבים – הופכת לאם הבית. היא זו שצריכה לדעת מהם פתרונות המגורים המתאימים לה, וכיצד יש לקרב אוכלוסיות רצויות, שידן אינה משגת לממן מגורים בעיר. המדינה, אגב, נשארת בחוץ.
סרג’יו לרמן: אני חושב שצריך איזון שלא קיים כיום. אנחנו מדברים על השוק הפרטי, אבל השוק הציבורי צריך לחזור לזירה. יש אזורים שנותני שירותים כמו כבאים, מורים ורופאים, לא יכולים להתגורר בהם כי המגורים שם כה יקרים, עד שהם מוכרחים לגור בפריפריה. העיר יוצאת נפסדת. ולכן, העיר צריכה לדאוג להחזיר את אותם אנשים אליה. יש הרבה עיריות שיכולות לנהל את עצמן בניגוד לאמונה שהמדינה צריכה לנהל את העניינים. אחד הכלים שצריך לתת לעיריות הוא דיור בר ההשגה. הוא לא צריך להיות כלול בחוקי המדינה, אנחנו צריכים לחשוב על הערים בתור רפובליקות, לבטל את השפעת המדינה, אשר אינה יכולה לראות את בני ברק, תל אביב, רמת גן וחולון באותו מישור שהרי לכל עיר צרכים ואפשרויות שונות. כל עיר יכולה לדאוג לעצמה כדי שיהיה לה מלאי של דירות שהיא מסוגלת לספק לציבור שהיא רוצה.
בתל אביב יש בעיה לזוגות צעירים. עוד כמה שנים לא יהיו צעירים בתל אביב וכל התדמית המוצלחת של העיר לא תתקיים. ברמת גן התחלנו בכך, ובתוך בניין של דירות יקרות הכנסנו כ-20% דירות בנות השגה. הקבלן התחייב בפני העירייה לשמור בבעלותו את הדירות הללו למשך 25 שנה, ולהשכיר אותן לאוכלוסיות שהעירייה חפצה בהן (אותם רופאים ומורים שאוזכרו קודם, למשל), אך שאינן יכולות להרשות לעצמן מגורים במבנים הללו. הגמר בדירות פחות איכותי, ואת מחיר התחזוקה – משלמת העירייה, ובכל זאת, איש מבין הדיירים לא יודע מהן הדירות, בתוך אותו בניין, המיועדות להוות “דיור בר השגה”.
עדנה לרמן: השאלה הכי חשובה שעולה כאן, היא מי אחראי. רק הרשות המקומית יכולה להכיר את כל הורייציות המקומיות ולהתאים את הכלים שלה לסיטואציה המקומית המשתנה?
גבי שוורץ: אני חושב שזה לא נכון. כל הזמן המדינה מורידה מעצמה אחריות ומבטלת רשויות.
עדנה לרמן: אני מסכימה איתך שיש תפקיד לממשלה, אבל מה היא עשתה ב-20 שנה האחרונות?
משה צור: לרשויות המקומיות יש יותר קשר בין הבוחר לנבחר.
עדנה לרמן: כיום לרשויות לא נותנים כח ואי אפשר לפטור מאחריות את המדינה. איזה תפקיד נותר לה?
היידי ארד: הפתרון לבעיה שלנו היא תחבורה. ישובים החלו לפרוח מיד ליד כביש 6. הגישה למרכזי תעסוקה תיפטר וכך בעיית הדיור תהיה למינורית יותר כיוון שתוצרנה אפשרויות מגורים שונות. פיתוח התחבורה והנגישות הוא תפקידה של המדינה.
איזה מין בית?
אוהלים בשדרות רוטשילד. צילום: יאירה יסמין
בית גבוה? בית נמוך? בנייה מרקמית או בנייה במגדלים? – הבית שאנחנו רוצים יודע להיות הכל. כי לכולנו צרכים שונים והמגוון הפיסי והאנושי הוא הסוד של המקום הטוב.
עדנה לרמן: אילו טיפוסי בניה מתאימים לאוכלוסיות השונות והיכן: במרכזי ערים? בשכונות? במרקם העירוני? בבניה גבוהה? ומה השלכות על הסביבה העירונית? מה המרכיבים של איכותה ואיך מצליחים ליצור ולהבטיח סביבה איכותית?
הדס שדר: איך אנחנו מתגברים על הרצון האנושי-קבלני לעיר קומפקטית וחיה, אבל לא בבניין שלי? כי מהבניין שלי אני רוצה לראות מרחבים ונוף ים ולשמוע את השקט? – הרי אם נבנה את העיר לפי העדפות הבנייה של התושבים הפוטנציאלים “נזכה” לעיר קורבוזיאנית, כלומר, לעיר של מגדלים על פני שטחים ירוקים פתוחים עד אין סוף. עיר נטולת רחובות ורקמה עירונית.
סרג’יו לרמן: זו שאלה שלא ניתן לענות עליה תשובה אחת. למזלנו העיר הקיימת, עליה אנחנו מדברים עכשיו, עשירה מאד. יש מקומות שנכון להקים בהם מגדלים ויש שכונות שרצוי בהן בינוי מרקמי. הבינוי הוא תלוי קונטקסט.
עדנה לרמן: במחקר משנת 2000 שנערך על ידי מן-שנער עבור משרד הפנים ושעסק בבניה גבוהה, נטען שלא ניתן להכניס אוכלוסיות מעוטות הכנסה לבנייה גבוהה. אני לא מקבלת זאת והשטח מוכיח אחרת. האם יש לנו סוג דיור שמתאים לאוכלוסיות שאנחנו מדברים עליהן בדיון הזה ואיזו סביבה נוצרת מכך?
משה צור: כולנו מסכימים שערוב שימושים משפיע בצורה דרמטית על איכות המגורים ועל האיכות האורבאנית והסוציולוגית העיר, אבל יש צורך בפתרונות שונים לסיטואציות שונות. אם נקח את המקומות של הצפיפות הכי גבוהה, נגיד במרכזי ערים, הרי שמחובתנו להגיע שם לשימושים בשכבות. כלומר, שאותו בניין יכיל מספר שימושים. זה לא הגיוני שבמרכז תל אביב יעמוד בית כנסת על מגרש בודד. הוא הרי יכול להיות בשכבה הראשונה כשמעליו עוד שימושים ציבוריים ומסחריים, ואחר כך משרדים עד קומה 20. ומעל לקומה ה 20 הרי כולם רוצים לגור.
הדס שדר: ואיפה העיר? אני רואה לנגד עיני עיר מגדלים בינות לשטחים ירוקים. אין רקמה, אין רחוב, אין כלום..
משה צור: אני גרתי בדירה של חברים בקומה 68 במנהטן ורק כשחזרתי לארץ סיפרו לי שמתחתיה היו רק משרדים ואני בכלל לא שמתי לב. תל אביב שונה ממנהטן כיום? בצפיפות אכן יש התפשרות על כיווני אוויר, רוחב דירות, 12 שכנים מכל צד, הכל עניין של העדפות.
דוד קנפו: כשמסתכלים על הבנייה הגבוהה במנהטן אין בנייה בשכבות. למעשה, הם השכילו לייצר תבנית עירונית בעלת גריד ברור, כשהדאגה המרכזית הייתה שבסופו של יום הרחוב הוא רחוב הוא רחוב. כשאנחנו הולכים במנהטן אנחנו נהנים מהרחוב. אין מדובר בבינוי בשכבות לכדי טריפל-דק סיטי ורחובות בקומות – זה הלא בניין כמו שלה קורבוזייה שראה את הבניין כאונייה שצפה על פני הים וכל העיר מוכלת בתוך הבניין. זו לא מנהטן. במנהטן החווי העירונית היא ברחוב. מבחינתי, בנייה לגובה כפי שמתרחשת בתל אביב, היא מעשה ונדאלי ובלתי אורבאני לחלוטין, ובוודאי שתיצור חלוקה בין עניים לעשירים. סף הכניסה למגדל כזה לחודש הוא 4 משכורות של אלה שיושבים באוהלים ברוטשילד, אלפיים דולר מינימום כדי להגיד בוקר טוב ל’דורמן’. זו חלוקה מעמדית. לתפיסתי, שבאה מתוך תפיסה חברתית קהילתית מקיימת מדובר בבזבוז אנרגיה מטורף. לכל בנין צריך להצמיד תחנת כח בשל כמות האנרגיה שהוא צורך. כשאני מסתכל על מיקסום – אני מסתכל על ברצלונה: עיר צפופה מאד בלי בניינים גבוהים במיוחד, שכמות היחידות בה ליחידת קרקע גבוהה ממנהטן.
תגית כלימור: איכות החיים בברצלונה רחוקה שנות אור מערים של מגדלים, אולם אין יש מאין. גם לי יש ניצוצות בעיניים מברצלונה העיר, אולם איכויות הדיור שם קשות, ללא אור וללא אויר בדירה.
משה צור: הדירה הכי יקרה שתכננתי הייתה בקומה חמישית ברחוב הירקון, יקרה מכל המגדלים שתכננתי. היוקר של דירה לא נובע רק ממיקומה במגדל גבוה. אלא ממיקומה בעיר. בנוסף, בבניין גבוה יש מדרג מחירי דירות, והדירות הנמוכות זולות יותר. בבניין של חמש קומות במיקום טוב – כולן יקרות.
אורנה צור: אולי אלו דברי כפירה, אבל אני לא רואה פסול שבתל אביב יהיו כמה מגדלים שגרים בהם אנשים עשירים. לא יהיה דיור בר השגה בקומות הקרקע, כי אני מוכרחה להגיד שאני לא רואה ערבוב אוכלוסיות כזה מצליח חברתית. אני לא חושבת שבמגדל שמשלמים בו 5,000 שקל לחודש דמי ניהול, צריך לגור זוג צעיר עם ילדים קטנים. עירוב האוכלוסייה צריך להיות בקנה מידה של עיר או שכונה ולא בניין.
היידי ארד: אני מסכימה שיש משהו גרוע בבניה הגבוה שקורית כעת בתל אביב, אבל לא למסקנה שבנייה כזו תמיד הרסנית לרחוב. יש דוגמאות טובות ברוטשילד, המרווחים בין בניינים נכונים והקשר שלהם לרחוב טוב.
משה צור: לכך כיוונתי. שהמגדלים יהיו חלק מרקמה נוספת, עירונית. שלא יעמדו בפני עצמם.
תגית כלימור: הטבע מתבסס על מגוון ובכך כוחו, ביכולתו להשתנות. צריך ללמוד מחכמת הטבע. יש יתרון במגוון, אנושי ומרקמי. עושר אפשרויות מסכם את הדיון שלנו.
