ההיסטוריה האנושית הכירה לנו ג'סטות נדיבות לרוב: ממכונית לכל פועל ועד למחשב לכל ילד. על היוזמה הברוכה של Megan McGeorge מפורטלנד, אורגון שבארה"ב, כנראה עדיין לא שמעתם. השליחות שלה בעולם, זה לדאוג שיהיה פסנתר לכל מי שרוצה.
“אני רוצה שלאנשים תהיה גישה לפסנתרים כל הזמן, במיוחד עבור פסנתרנים שאינם יכולים להרשות לעצמם אחד בביתם”, היא הכריזה והקימה את Piano! Push Play! ארגון המציל פסנתרים ישנים אך שמישים, באמצעות אמנים מתנדבים, אשר צובעים את הפסנתרים ומקנים להם חיים חדשים ותוססים. את הפסנתרים הם מציבים על מדרכות במרחבים ציבוריים, בכדי לאפשר לכל עובר אורח החפץ בכך, ליהנות מהחוויה של יצירת מוסיקה. כך מוסיקאים מנוסים ועוברי אורח כאחד עוזרים ליצור מוזיקה במרחב הציבורי. בהמשך, מועתקים הפסנתרים לבתי ספר ומרכזים קהילתיים, לאפשר לילדים ונוער להנות מנגינה בפסנתר בכל עת שנחה עליהם הרוח.
“אני אוהבת לשנות את נקודת המבט של אנשים”, אומרת מייגן “אנשים רגילים לראות פסנתרים בצורה מסוימת, בסביבה מסוימת, שמנגנים בהם אנשים מסויימים. אנחנו שמים את הפסנתרים האלה ברחובות פורטלנד ומאפשרים לאנשים לראות ולחוות אחד את השני בצורה שונה. הם גם חווים את העיר אחרת, כאשר הפסנתרים האלה נמצאים בסביבה.
רוב האנשים חושבים שהם יודעים מה הם יכולים לצפות מהחברים שלהם, עמיתים לעבודה, אפילו זרים. נוכחנו לראות איך אפילו חברים החיים זה לצד זה במשך שנים, לא יודעים עד כמה החבר שלהם מוסיקלי ויכול לנגן בפסנתר. ראינו שנה אחר שנה, איך סתם אנשים פשוטים ללא רכוש, עדיין יכולים לשבת ולנגן מוצרט, ביטלס, או ליצור ולבטא משהו יפה באמצעות הפסנתר. על הפסנתרים שלנו כתוב: ‘בוא לנגן עלי’ בצורה מזמינה”.
מייגן מספרת סיפור קטן, שממחיש את הסיפוק שהיא חווה מהעשייה שלה: “הצבנו פסנתר בקניון וקבוצה של נערים צעירים שהשתובבה על המדרכה ממול, ירדה מהמדרכה והתקרבה לפסנר, אחד הצעירים התיישב והחל לנגן את ‘פור אליז’ של בטהובן. בתוך 3 שניות השתנתה הפרספקטיבה שלי על מי הילד הזה ואני מנסה להחזיר את אותה תחושה בכל פעם שאני באינטראקציה עם אנשים מחיי היומיום שלי בפורטלנד. זה מזכיר לי שאתה לא יודע אף פעם מה נמצא בתוך תוכו של אדם. אם הפרויקט שלי יכול לעזור לאנשים לתקשר ולהבין אחד את השני קצת יותר טוב, אז הצלחתי”.