בשדרות Boulevard Haussmann, נפתחה חנות הכלבו Galeries Lafayette, גגה כיפת ענק המכניסה אור רב צבעוני שריצד פנימה. האדריכל Auguste Perret השלים את יצירת המופת הבטונית שלו, Theatre des Champs-Elysees.

זה היה עידן המכונה. צרפת הייתה יצואנית המכוניות הגדולה בעולם והיצרנית Delaunay-Belleville, שלטה בענף – ייצרה לימוזינות עבור הצאר ניקולס הרוסי ומכוניות שמילאו את הפרברים הצפוניים והמערביים של פריז. צרפת התמודדה עם ארה”ב על המקום הראשון במספר הסרטים שהופקו – יותר מ-1,000 מדי שנה.

שני אמנים צעירים, פבלו פיקאסו וחברו ז’ורז ‘בראק, ניסו לכבוש את שדה האמנות עם הרעיון החדש שלהם – קוביזם. במקום לצייר דברים כפי שהם נראו לזוג עיניים אחד ברגע אחד, הם ציירו דברים ממגוון נקודות מבט אפשריות ויצרו עולם משתנה של מרחב מופשט. החיפוש תזזיתי אחר אופני ביטוי אמנותיים חדשים, כאשר אוונגרד אחד נזנח על ידי השני (ובל נשכח ש -1913 הייתה גם השנה שמרסל דושאן מציג בפריז את הרדי מייד הראשון שלו – גלגל אופניים על שרפרף – המצהיר שכל דבר הוא אמנות אם אתה מכריז עליו ככזה).
אבל הטכנולוגיה תופסת את מקומה של האומנות ומלאכת היד. בתת המודע הקולקטיבי, התחושה שאפשר להעלות על הדעת דברים שהיו בלתי נתפסים בתקופתם. הסופר הצרפתי Charles Peguy אמר בדיוק על הרגע הזה: “העולם השתנה יותר ב -30 השנים האחרונות, מאשר בכל הזמן מאז ישו.”
הקצין היהודי אלפרד דרייפוס, שהורשע בטעות בריגול למען גרמניה ושחרפתו חילקה את צרפת לשני מחנות עוינים, גילו אומללות ופילוג. הדימוי הרומנטי והנהנתן של פריז היה יצירתם של בעלי הון. המציאות עבור רבים הייתה עלובה הרבה יותר. ברובע ה -13 כיום, מתחת לתחנת אוסטרליץ, התגוררו משפחות שלמות ברחוב, במגורים צפופים ללא תנאי תברואה מינימליים.

לראש המפלגה הסוציאליסטית התמנה Jean Jaures, לא היה לו יותר מדי זמן לטפל בתנאי מעמד הפועלים, הוא ראה את סימני המלחמה המתקרבים. שנתיים לפני כן גרמניה שלחה ספינת מלחמה לאגאדיר במרוקו כדי לעצור משלוח של רהיטים צרפתיים והאסיפה הלאומית הצרפתית התחממה והאריכה את משך השירות הצבאי משנתיים לשלוש. ז’ורס עשה הכל בכדי לסכל את הבלתי נמנע. הוא הפעיל את קשריו עם סוציאליסטים בגרמניה וקרא לאזרחים פשוט לסרב לקחת נשק ליד. בערב ה -31 ביולי הוא הלך ממשרדי העיתון שערך, L’Humanite (עדיין מופיע כיום), לקפה קרואסון ברחוב מונמארטר (גם הוא עדיין שם), התיישב לאכול את ארוחת הערב שלו ומתנקש בשם ראול וילן ירה בו מאחור בראשו. ז’אן ז’ורס, הפציפיסט, מת מיד. ארבעה ימים לאחר מכן פרצה מלחמה. המכוניות והמטוסים והאופנה פינו את הזירה לגבורה והקרבה.

כולם חשבו שהמלחמה הכרחית כדי להגן על הערכים שעליהם ניצבת צרפת, חופש, חמלה, נצרות. כנגד המדיניות הפציפיסטית של ז’ורס, טענו מבקריו שאם הוא היה מצליח, הצבא היה נחלש בצורה חמורה וצרפת קורסת. כיום, בכל מקום יש בתי ספר, רחובות, ספריות ומרכזי ספורט הנושאים את שמו של ז’ורס ואפילו ניקולא סרקוזי, איש הימין, נהג להקניט את השמאל ולנכס לעצמו את מורשת ז’ורס.