לצד אמני המנגה היפנים Tettyu Imatani ו- Eli Tetsuya, הפופולאריים גם בישראל, צמחו אצלנו אמני קומיקס ישראלים המאיירים בסגנון מנגה יפני ובהם איה קיבוטסקי, לורה קזינסקי, מאי אלמוג, אמונה אדרי ונטע עמיצור.

האמנים הישראלים מציגים דמויות מתוך ז’אנרים שונים של מנגה יפנית: פנטזיה, הרפתקאות, לוליטות דמיוניות מתוך מנגה לנשים (Shoujo Manga) עם ניסיון להדגיש את מוטיב ה”יפניות” העכשווית. כלומר, אילו אינם דימויים של יפן המסורתית (ההר פוג’י, הגיישה, הסמוראי) אלא מציגים את התרבות החזותית העכשווית היפנית של הצעירים היפנים שחיים בעולם גלובלי ועם זאת יוצרים מבע חזותי ייחודי. האמן היפני Imamtami Tettyu מציג למשל, ז’אנר קומיקס בהשפעת המבע החזותי של הקומיקס האמריקאי, שאף הוא קיים לצד ז’אנרים יפניים טיפוסיים. האמן Eli Tetsuya מציג מנגה היברידית שבא מוצגים סצנות מחיי יום-יום הישראלי בתוך מבע חזותי יפני. הדימויים והסגנונות המתקיימים כיום בתרבות החזותית היפנית העכשווית, הם במגוון רחב.

באמצע שנות התשעים, שנות השיא בהוצאה לאור של מנגה ביפן, הוצאו לאור למעלה מ 2 מיליארד מגזיני מנגה, שהיא כמות זהה לכמות הקומיקס שיצא לאור בשאר העולם. עם היציאה של Windows 95, ירדה כמות המנגה המודפסת, כיוון שהקוראים עברו לקרוא אותה באינטרנט או לשחק במשחקי מחשב שונים. התפתחות המחשב, האינטרנט וקונסולות המשחקים, לא הורידו את הפופולאריות של המנגה, אלא רק תרמו להצטרפותם של קוראים ומשתמשים חדשים. עדויות לאמנות ההנפשה ניתן למצוא ביפן כבר במאה ה-12, אבל תעשיית המנגה כפי שאנו מכירים אותה כיום התפתחה ביפן לאחרי מלחמת העולם השנייה, עם התפתחות תעשיית הדפוס, ומתקיימת כיום ברובה במשחקי מחשב ובמגזינים מז’אנרים שונים. אפשר לתרגם מנגה בצורה גסה כספרי קומיקס, אבל זהו מונח יותר מסובך מזה. עולם ההנפשה היפני חורג מהגבולות המוכרים לנו במערב לא רק במספרים. ביפן ניתן ללמוד מבוא לכלכלה, היסטוריה ופסיכולוגיה, לקרוא ספרי הדרכה ללידה, לקרוא סדרות בנושאי ספורט או לחלופין להתבונן בחומרים ארוטיים בספרי הנפשה. המדיום שנקרא מנגה הוא תעשייה עצומה, הממוצבת בין תעשיות יצירתיות אחרות ביפן, כגון תעשיית המוזיקה, הקולנוע, הטלוויזיה והספרים ונחשבת לאחת מתעשיות החשובות של התרבות הפופולארית.

העולם החזותי של המנגה השפיע רבות על התרבות הפופולארית היפנית. הביתן היפני בביאנלה לארכיטקטורה בונציה 2004, הציג את השפעת המנגה על הארכיטקטורה היפנית ואומני פופ יפנים עכשוויים, כמו מוראקמי טאקאשי ומאריקו מורי מציגים מנגה בעבודתם. גם פרסומות ואופנת רחוב משתמשות במבע חזותי של מנגה. בשנות האלפיים כבש הז’אנר לבבות, במיוחד בקרב צעירים, בארץ, וגם ברחבי העולם. הקסם של המנגה הוא אם כך בינלאומי ולא רק בגלל התוכן הכתוב של החוברות. השפה הויזואלית של המנגה מדברת לרבים – יש בה מיזוג של פשטות ומורכבות, של עוצמות רגשיות, של קצב מהיר וסוחף, של העדר גבולות ושל חדשנות ויזואלית. המנגה הוא ז’אנר מעודכן, בינלאומי שמתפתח בצמוד ותוך השפעה הדדית של חידושים טכנולוגיים כמו תוכנות תלת-מימד גראפיות של משחקי המחשב. השילוב של עלילה וויזואליה קצביות מאד, סנטימנטליות הם חלק מקסמו של הז’אנר.

אך למרות התפשטותה של המנגה וסגנונה ברחבי העולם, תהייה זו טעות לפרש אותה כפעילות צרכנית גלובלית. המנגה היא בעלת אופי קהילתי מקומי, שהז’אנרים השונים שלה פונים לקהלי יעד מוגדרים ומתקשרת עם צרכים ועולם מושגים של פלחים נבדלים באוכלוסיה (נשים, גברים, ילדים, תיכוניסטים). עולם הפנטזיה של המנגה, נתפס על ידי קוראיו כמשקף באופן ייחודי את העולמות הפנימיים, שאין להם בבואה במציאות המוחשית של הקוראים. אלו יכולים להיות עולמות של פנטזיות (סייבורגים) ושל התרחשויות קיצוניות מאד, כמו אלימות קשה או סקס לא שגרתי, או בניגוד לכך, עולמות של חיי יום-יום שגרתיים, שמוארים בזוית שונה ומשום כך בעלי עוצמה.