הוא נפתח בשנת 1920 בשם הצנוע “Chez Robinson”, בית קפה עם מרפסת באוויר הפתוח, שבו המקומיים היו שותים יין ורוקדים בסופי שבוע. Paul Roux, חקלאי מפרובנס, פתח את בית הקפה הפשוט הזה, עם שובו ממלחמת העולם הראשונה וניהל אותו עם אשתו “טיטי”, ששכנעה אותו להרחיב את העסק למלון קטן, כפונדק בן שלושה חדרים ולהקנות לו שם חדש, מותגי יותר.
עד מהרה החל The Colombe d’Or, בשמו החדש, למשוך למקומו המבודד דמויות ססגוניות מהאזור הסמוך, כמו הסופר והמחזאי F. Scott Fitzgerald, שכתב באותה עת את הרומן שלו The Great Gatsby (1925) והוא ואשתו זלדה התרועעו במקום יחד עם יוצרים גולים נוספים, מאלה שהוגדרו “הדור האבוד” והתגוררו בחוף Antibes הסמוך – ארנסט המינגוויי וחבריו. סקוט וזלדה (שמאוחר יותר אושפזה בבית חולים לחולי רוח, טראומה שהביאה לכתיבת הרומן “עדין הוא הלילה”) אף ניהלו סצנת קנאה קולנית בקולומב ד’אור, בעטייה של הרקדנית האמריקאית Isadora Duncan, אשר נפטרה כעבור זמן לא רב (1927).

 

במהלך מלחמת העולם השנייה, מלון הטרקוטה הזעיר הפך למקלט מבודד לאמנים אקטיביסטים, כמו הצייר הצרפתי Georges Braque והצייר ויוצר הסרטים הצרפתי Fernand Léger ואחריהם חברם הקרוב פבלו פיקאסו, שלושתם מחלוצי הקוביזם ויחד עם הציירים מארק שאגאל וקלוד רנואר, היו יושבים שם כולם באופן קבוע לארוחות הצהריים הביתיות, שזכו מפיהם לשבחים רבים.
פול רוק, הבעלים, היה איש רעים כריזמטי, בעל התלהבות ואהבת חיים סוחפת והוא ואשתו טיטי, התיידדו עם האמנים ולמרות שלא היה להם שום רקע רשמי באמנות, הם נמשכו לאמנות שיצרו אורחיהם הקבועים והעריכו אותה. לכן, הציעו להם לינה וארוחות בחינם בתמורה לציורים ולרישומים, סידור שהיה נוח ומשתלם אז גם לאמנים, ששילמו בעבור לינה, מזון ומשקאות, בעבודות אמנות שלהם. על דלת המקום אף היה תלוי שלט: “Ici on loge à cheval, à pied ou en peinture” (לינה לבני אדם, סוסים וציירים).
פבלו פיקאסו שהיה ידוע בקמצנותו, לא מילא תחילה בהסכם שבמערכת היחסים בין המקום לאורחיו וטיטי נהגה לתזכר אותו מעת לעת :הבטחת לתת לנו ציור”. כשפול היה על ערש דווי, הוא נעתר והניח לו לבחור אחד משלושה ציורים ופול בחר את הציור של אגרטל הפרחים.
מאחר ואורחי המקום נודעו ברבות השנים כאליטה, השמות הגדולים ודמויות מפתח באמנות המודרנית ובהיסטוריה של האמנות, הרי שהסידור הזה הביא לכך שהמקום אצר עם הזמן בחזקתו אמנות חשובה לא פחות מזו שברוב המוזיאונים וכן יצירות שערכן הון עתק הנספר במיליונים רבים, שנרכשו תמורת ארוחות טעימות, בקבוקי יין ושינה ערבה במבנה הקטן והפסטורלי. יונת הזהב הייתה לתרנגולת למטילה הרבה ביצי זהב.
חלק מהיצירות הללו תלוי כך כלאחר יד, במסדרונות המלון (אל דאגה, כל נגיעה קטנה מפעילה מיד מערכת אזעקה). בחדר האוכל למשל, תלויים ציורים של אורח נאמן נוסף, אנרי מאטיס, בעוד ציור של Joan Miró הספרדי מביט לעבר הבריכה ופסלו של הפסל הצרפתי הצעיר César Baldaccini, שהיה אז בתחילת דרכו, מברך את הסועדים בכניסה.
מעטים הם אלה שבאמת יודעים מה גודלו האמיתי של אוסף משפחת רוקס, אשר מעולם לא הוערך כספית. אין ספק שכל מה שתלוי על קירות המקום, מהווה רק הצצה קטנה לאוסף הסודי שלהם. בשנת 1960 חלק גדול ממנו נגנב ונמצא במחסני תחנת הרכבת מרסיי. אמריקאי אמיד ניסה לרכוש את העסק והבן, שהמשיך לנהל את המקום אחרי מות אביו פול (ב-1959) שלח לו בתשובה זר פרחים ופתק: “הפרחים האלה בשבילכם, לה קולומב הוא בשביל הבן שלי”.

 

 

בשנות ה -60 קבוצה חדשה של אינטלקטואלים פקדה את הפונדק. הפילוסוף ז’אן פול סארטר והסופרת סימון דה בובואר האזינו לרטוריקה הלוהטת של המחזאי ג’יימס בולדווין, מפסטיבל קאן הגיעו בריז’יט בארדו והבמאי פרנסואה טראפו, שישבו יחד עם אורסון וולס, צ’רלי צ’פלין, דייויד ניבן ורוג’ר מור שהחליף חוויות עם שון קונרי על סרטי ג’יימס בונד. אפילו מלכי שוודיה ובלגיה ואדוארד השמיני (אז נסיך ויילס), ביקרו כולם במקום.
למרות שהמלון עצמו היה ונשאר כתמיד פשוט להפליא, עדיין פוקדים אותו ידוענים, כוכבי קולנוע, כוכבי רוק, בוהמיינים, אינטלקטואליים, אמנים ואנשים מן השורה, המגיעים לכפר המנומנם השורד עוד מימי הביניים Saint Paul de Vence ולאתר על ראש הגבעה. כולם רוצים לחוות את המקום שבו ישבו על שולחן קטן ז’אן קוקטו ואיגור סטרווינסקי וכתבו את האופרה למיתולוגיה היוונית “Oedipus Rex”, הגינה שם ישב הסופר הצרפתי ברנרד אנרי לוי וכתב כמה מספריו והנופים שהעניקו השראה לשיריו של המשורר הצרפתי Jacques Prever, שלגם שם הרבה יין יחד עם חברו הקרוב פיקאסו.
המטבח של המקום הפך למקום עלייה לרגל מיתולוגי בפני עצמו, שם תוכלו לאכול דגים טריים כשמשמאלכם שאגל ומימינכם פיקסו. זו לא תהיה ארוחה זולה, אבל תישאר בזיכרונכם לעד.

לאתר המלון והמסעדה