אפריל 1960 היה קר וגשום בצורה יוצאת דופן.
צעיר בן 25 אשר פרסם עד אז רק אסופת שירה אחת, יורד לאי הידרה ביוון, בהשראת סופרים אשר נודעו בספריהם שנכתבו בעת שהתגוררו על האי, במטרה להשלים את דפי הרומן הראשון שלו. הוא עזב את מונטריאול בטיול הראשון שלו מחוץ למדינה, עם מענק של מועצת האמנויות הקנדית בסך 2,000 דולר.
הוא מנסה לשכור בית וכשנשאל לשמו, השם ליאונרד כהן נופל על אוזניה העוינות של בעלת הבית, אשר דחתה אותו, במילים: “אנחנו לא צריכים עוד יהודים כאן”. לימים, כהן טען שהטיל קללה על המקום והבית אכן נשרף עד היסוד בשנה שלאחר מכן.
כהן מוזמן על ידי בני זוג, סופרים, להישאר ולעבוד במרפסת שלהם. כהן אמר עליהם לימים: “הם שתו יותר מאנשים אחרים, הם כתבו יותר, הם חלו יותר, הם החלימו יותר, הם קיללו יותר והם עזרו לי הרבה יותר. הם היוו לי השראה”. בהשראתם ובהנחיית שני הסופרים המיומנים, הוא כותב שיר בשם “Like a Bird on a Wire”.
נמל הידרה מתואר לעתים קרובות כאמפיתיאטרון ואכן, 1960 הייתה שנה עתירה בדרמות על האי. בת הזוג שכהן גר אצלם מתאבדת, ומולם, נולד ילד לבני זוג אחר שגר על האי, – הסופר הנורבגי אקסל ג’נסן ואשתו מריאן. זו הייתה יכולה להיות סיבה לשמחה, אלמלא אקסל בורח מהבית עם ציירת אמריקאית בה התאהב והשניים נמלטים לקוטסוולדס.
שתי הדרמות הללו מתחברות כאשר כהן עובר לגור עם מריאן, האשה הנבגדת.

ג’נסן היה בן למשפחה עשירה ובנוסף, ספר שכתב הפך לסרט ומהכנסותיו הוא קנה בית באי, יאכטת מירוץ ומכונית ספורט עם גג פתוח וערך מסיבות שערורייתיות. עם השנים הוא עבר לחיות בצל תהילתו של המשורר הצעיר, שהחליף אותו בחיקה של מריאן וכיום הוא נודע בעיקר בשל היותו בעלה של ‘מריאן של לאונרד כהן’. זה נראה כמו קארמה.
במכתבים שנמכרה כריסטי’ס בשנה שעברה, ליאונרד מספר למריאן כמה הוא נפגע מכך שהיא עדיין קראה את שמו של אקסל במיטה ואילו היא בטח חשבה באותו זמן, שהיא התחרפנה לגמרי כשהיא הפכה למאהבת והמוזה של משורר צעיר, אלמוני ועני.
באותה עת, אספקת המים בהידרה הייתה מצומצמת, חשמל לא היה לגמרי זמין והיא לא סיפקה שום נוחות מודרנית. מריאן שימשה עבור בעלה הסופר הנורבגי, סוג של איכרה, אשר הייתה צריכה לשמור על מנורות דולקות, לסחוב מיכלי מים ומזון ולדאוג לעצי הסקה, כדי שתוכל לבשל בתנור והכל למען בעלה הסופר השוקד על כתיבתו. היא הפכה עתה באחת, מאיכרה למוזה הנערצת של משורר צעיר.

שירו של כהן “Tonight I burned the house I loved”, נכתב עבור ג’נסן בזמן שהוא נטש את מריאן ובנם. בשירו המאוחר יותר, “Days of Kindness”, כותב כהן על נטישת מריאן והילד, כי הוא מתפלל שזיכרון אוהב נשאר גם להם: “loving memory exists for them too / the precious ones I overthrew / for an education in the world”.
כהן היה מודע היטב לבריאותו הנפשית השברירית, לאחר שהיה עד לאשפוזה של אמו בשל דיכאון. הוא האמין שהכתיבה תשאיר אותו שפוי ובמהלך שנות כתיבת שני הרומנים ואוספי השירה שלו באי, הוא היה מאד ממוקד בעבודתו ועם משמעת רבה.
לעומת זאת, בנם של אקסל ומריאן, שנקרא גם אקסל, נשלח לבית ספר בבריטניה וחיי במוסד סגור, עם בריאות נפשית מעורערת, רוב חייו.

כהן בילה את שארית חייו בניסיון למצוא משמעות לחייו, הוא פלירטט עם סיינטולוגיה והארה קרישנה, בילה שש שנים במרכז זן בודהיזם, שנה בסאטסנגים יומיים במומבאי, אבל בימיו האחרונים הוא אמר: “דת, מורים, נשים, סמים, תהילה, כסף, שום דבר לא משגע אותי ומציע הקלה מהסבל כמו הכתיבה” וזה מה שהוא למד לעשות על הידרה בתקופה הקצרה, הרומנטית והמיתולוגית ההיא, לפני שה-LSD דפק לצעירים את הראש, הגלולה הפכה האת האהבה לחופשית ומוזות צעירות היו זמינות למשוררים.
למרות שלפעמים מייחסים את האמירה הזו לליאונרד כהן, זה היה משורר גדול אחר, קנת קוך, שחי גם הוא על האי בקיץ 1960, שאמר: “ברגע שחיית בהידרה, אתה לא יכול לחיות בשום מקום אחר, כולל בהידרה”.
הידרה הפכה מגן עדן בוהמייני לאתר נופש אקסקלוסיבי יותר. מקומות רבים כאן עדיין קשורים לנוכחותו של הזמר המנוח – מקור לגאווה לתושבים המקומיים. זה המקום שבו התקיים המופע הראשון של כהן, רק עם הגיטרה שלו ורק עם כמה חברים בקהל, ליד החנות, שבעליה עדיין חייה וזוכרת את כהן כ”אדם ששמור על פרטיות בקנאות וג’נטלמן מושלם”.