את הטקטיקה הזו של המצור, הציע מלך פרוסיה, אשר דחה את הצעתו של קנצלר פרוסיה, אוטו פון ביסמרק, להפגיז את פריז. הפרוסים הטילו מצור על פריז, התמקמו להם בנוחות בוורסאי והמתינו בסבלנות. מה שהייתה עיר עולם קוסמופוליטית זוהרת ואופנתית רק לפני כמה שבועות, הפכה פתאום לכלא גדול. אין יוצא ואין נכנס. הדרך היחידה להעביר מסר לעולם החיצון, הייתה ללפף אותו סביב רגלה של יונת דואר ולקוות שהיא תעבור את קווי האויב בבטחה. בתי הכלבו החדשים כיבו את האורות. כך גם פנסי הרחוב החדשים, כדי לחסוך בדלק. פריז הייתה דוממת כקבר.

2 מיליון הפריזאים המורעבים שניסו לשרוד אז בעיר ובהו במוות בפרצוף, החלו להרוג ולאכול כלבים, חתולים, יונים וחולדות. תורים ארוכים השתרכו מחוץ לחנויות הקצבים, של המונים שביקשו לקנות שאריות של בשר חתולים וכלבים. כ-65,000 סוסים הפכו למזון עבור התושבים, בין ספטמבר 1870 לינואר 1871, כולל שניים מהסוסים של הקיסר נפוליאון השלישי הכושל, אחיינו של הקיסר המפורסם, ששלט אז בצרפת, עד שנכנע לגרמנים בקרב סדאן, בספטמבר 1870 והניח לצבא הפרוסי לצעוד לעבר שער הנצחון. בשר סוס היה נפוץ אז במיוחד בפריז, באינספור מתכונים יצירתיים, כמו מבושל עם כרוב כבוש או סוס א-לה-מוד.

החיות בגן החיות Jardin des Plantes, באו אחרי הסוסים באספקת המזון. שני הפילים היחידים בגן החיות, Castor & Pollux, שהיו פופולריים מאוד בקרב הקהל הפריזאי, נורו יחד עם שאר החיות ונמכרו לקצבים, שם יבחרו שפים, את האקזוטיים ביותר למטבחיהם. החיות היחידות שלא נורו ונאכלו, היו הקופים, כנראה בגלל דימיונם לבני אדם והאריות, הנמר וההיפופוטמים – בגלל שהם נחשבו לא תברואתיים למאכל. עיתון מקומי דיווח אז על שומר גן החיות, שנפל אז על השלג, מתייפח ומוכה צער, על לכתן של החיות האהובות שלו.

המטבח הצרפתי לא וויתר על אנינותו והשפים התהדרו במאכלים יצירתיים, שפורטו בתפריטיהם, כמו למשל זה של השף הפריזאי המפורסם, Chef Alexandre Étienne Choron, במסעדתו המפוארת Voisin, אשר ברחוב סן אונורה. הוא החליט להעניק לפריז את ארוחת הערב הפרועה ביותר שהיא ראתה מעולם. תפריט חג המולד של שנת 1870 במסעדת Voisin, הציע כמה מהיינות הטובים ביותר שיש, הפתיח היה ראש חמור ממולא, שהוגש קר, עם צנוניות, חמאה וסרדינים. מרק לבחירה בין מרק שעועית אדומה עם קרוטונים לבין מרק פיל.
שאר התפריט כלל: Consommé d’Elephant – מרק פילים. Goujons Frits – Le Chameau rôti à l’Anglaise – נאגטס גמל מטוגן. Le Civet de Kangourou – תבשיל קנגורו. Côtes D’Ours Poivrade – צלעות דובים ברוטב פלפל. Cuissot de Loup, רוטב chevreuil – זאב ברוטב צבי. Le Chat Flanqué de Rats – חתול שבצדו חולדות. La Terrine d’Antelope aux Truffes – טרין אנטילופה עם כמהין.
כאפריטיף, האורחים זכו ל-Xèrés, סוג של שרי שחיבק את החך עם החמימות היבשה שלו, הקדמה לסימפוניה של הטעמים שעוד יגיעו. לכוסות נמזגו ה-Latour Blanche 1861 וה-Chateau Palmer 1864, שהעלו את החוויה הקולינרית לגבהים חדשים, הביאו עולם של רגשות, משתלבים בטעמי הבשרים האקזוטיים ויצרו תזמורת של טעמים שתהדהד עמוק בנשמה.
בזמן שהעניים של פריז אכלו לחם טחון עם עצמות טחונות, העשירים אכלו את החיות האהובות ביותר בעיר, עם רוטב והם אפילו לא אהבו את הטעם. הם קיטרו שבשר הפילים “גס ושמנוני”.

אלא שהפרוסים לא חיכו עד שהפריזאים יכלו את כל בעלי החיים בעיר ויגיעו למנה האחרונה, ביסמרק קיבל רשות והצבא שלו ירה 12,000 פגזים על העיר במשך 23 לילות, שקטלו 24,000 אנשים, קפואים מקור וברובם חולים. הבירה הצרפתית נכנעה ונפלה, מלחמת צרפת-פרוסיה הסתיימה, גרמניה המודרנית נולדה ווילהם הראשון מונה לקיסר. זו הייתה בעצם מטרת המלחמה של ממלכת פרוסיה מלכתחילא (ברלין המודרנית) ולשם כך התגרתה בצרפתים כדי שאלה יפתחו במלחמה נגדה – כדי שתוכל לאחד את כל המדינות הקטנות דוברות הגרמנית, לאימפריה גרמנית אחת. צרפת המושפלת החלה לתכנן את העימות הבא, תוך שהיא נכנסת לשורה של בריתות עם אומות אחרות כדי לעזור להם במלחמה עתידית נגד גרמניה. זו תהיה מלחמת העולם הראשונה, שתביא את מלחמת עולם השניה, בה פריז תפגוש שוב ברחובותיה את הגרמנים.

תקופת המצור הייתה תקופה בה הצרפתים אכלו כדי לחיות ולא חיו כדי לאכול. היסטוריונים טוענים, שהתקופה בה הפכו הפריזאים את בעלי החיים למזון, השפיעה על ההרגלים הקולינריים שלהם, בעיקר הכניסה אצלם בשר סוס לתפריט, שם הוא נשאר עד היום. בפריז בתחילת המאה העשרים, עדיין היו קצבי כלבים וחתולים. הגסטרנומיה הצרפתית המהוללת, המציאה את המסעדות וחתומה על מנות מוכרות רבות, יתכן שהמצור הוא שגרם לשפים פריזאים לשבור את הראש, ממה ניתן להכין אוכל ולחשוב מחוץ לקופסה. הקשר בין הקולינריה הצרפתית, החל עוד במהומות הלחם של 1789, משבר מזון שהעלה את המחיר של הבגטים לכולם והתגובה הייתה המהפכה הצרפתית.
שלושה דברים אפשר ללמוד מההיסטוריה המטופשת הזו: הראשון, שפים צרפתים יכולים לגרום לכל דבר להיות טעים. טוב, חוץ מבשר פילים. השני, מלחמה יכולה לאחד אומה וגם להעמיק את השסעים בתוכה. שלישי, כוחה ההרסני של מלחמה הוא כמו זרם לבה, קוטל את כל מה שנקרה בדרכה, אבל משאיר קרקע פורייה למשהו חדש לצמוח. ב-1871, הפריזאים היו תשושים, מורעבים ומושפלים, עירם היפהפיה חרבה ועתידם נראה קודר. מה שהם לא ידעו זה שהם בדרך לעידן אגדי ונפלא: הבל אפוק Belle Epoque, תור הזהב של פריז.