ויקטור גרין היה סוציאליסט אירופי אוונגרדי שתכנן בטעות את האייקון הצרכני האמריקאי הענק, את הקניון. אבל, תכנית האב שלו הייתה הרבה יותר גדולה – אחת שאולי נרצה לבנות כיום.
קומפלקס בנייה צף כמו אי בים אפור של חניה, חזיתותיו הם תערובת מותגים. הקומפלקס שקם במינסוטה היה יותר מכל הגדרת עידן: זהו Southdale, הקניון הראשון של אמריקה.
לקניונים של היום יש מוניטין בעיקר כפרצוף המכוער של הקפיטליזם הצרכני, אבל השושלת האינטלקטואלית שלהם, מורכבת יותר ממה שרובנו מכירים. למרות שזה יביא לידי ביטוי את השממה התרבותית של הפרברים שלאחר המלחמה, הקניון היה פרי יוזמה של סוציאליסט אירופי אוונגרדי בשם Victor Gruen. הוא נולד בווינה בסביבות המאה הקודמת וגדל כך, כפי שניסח זאת הביוגרף מ. ג’פרי הארדוויק, “במסגרת הגוססת של החיים התוססים והאסתטיים”. הוא למד אדריכלות באקדמיה לאמנויות יפות בווינה, עבודה בתכנון העירוני הסוציאליסטי הייתה אז באופנה. הוא עיצב חזיתות אופנתיות ומעולם לא בנה פרויקט ציבורי רחב היקף.
victor gruen
כמו רבים מהאינטלקטואלים היהודים השמאלנים, ברח גרון לארה”ב כשהנאצים החלו לצעוד ברחבי אירופה. הוא הגיע לאמריקה ב-1938 ולא דיבר אף מילה באנגלית, אבל בשנה שלאחר מכן הוא כבר תכנן בוטיקים בשדרה החמישית. הוא פיתח סגנון אישי בעיצוב החנויות שלו, עם פתחי ארקייד באוויר הפתוח עם צגי זכוכית ענקיים המציגים סחורות. בשנות הארבעים של המאה העשרים, הוא כבר בנה עשרות חנויות בכל רחבי אמריקה. בפרפרזה על אמירתו המפורסמת של לה קורבוזייה על הבית כ”מכונה לחיים”, קרא גרון לחנויות שעיצב “מכונות למכירה”.
עם זאת, גרין מעולם לא זנח את החינוך הרדיקלי שרכש בווינה ואת אמונתו בפוטנציאל של קהילות המתוכננות בקנה מידה גדול. הוא שנא את המסחריות הרועשת והמסולסלת של מרחבים בלתי-מוסדרים. בשנות החמישים הוא נשא נאום בו גינה את הנופים הבנאליים של הפרברים שאחרי המלחמה וכינה אותם “שדרות אימה … מוקפות באוסף הגדול ביותר של וולגריות – שלטי חוצות, מוטלים, תחנות דלק, שכונות, מגרשי מכוניות, ציוד תעשייתי, דוכני נקניקיות, חנויות צדדיות – שנאספו על ידי המין האנושי”.
בסוף שנות ה-40 ובתחילת שנות ה-50, החל גרין לפתח עיצובים שאפתניים יותר וב-1956, חודשים ספורים לאחר שדיסנילנד פתחה את שעריה בקליפורניה, השלים גרין את עבודתו במרכז Southdale. הוא תכנן את סאות’דייל כמבנה דו-קומתי, המקושר בין מדרגות נעות מנוגדות, שמציעות כמה עשרות חנויות סביב חצר משותפת, מוגנות מפני מזג האוויר על ידי קורת גג. חיקוי לאולמות האירופיים שגשגו בווינה ובערים אחרות בתחילת המאה ה-19. אבל בעין המודרנית, מרכז סאותדייל הוא ללא ספק קניון.
אוקטובר 1954, מתחילים בחפירות
אוקטובר 1956, חונכים את הקניון הראשון בעולם, עם קהל של 75,000 מבקרים
נובמבר 1956, פרנק לוייד רייט בא לבקר
Southdaleהיה להיט מיידי, שקיבל שבחים כמעט כמו פארק hyperbolic של וולט דיסני. “המרכז היפה והססגוני להפליא עמוס כל הזמן”, הודיע מגזין הכלכלה פורצ’ן. “האורות הנוצצים והצבעים הבהירים מספקים הזמנה מתמשכת להביט קדימה, לטייל אל החנות הבאה ולקנות.” רוב הפרשנים התמקדו בחלל הציבורי העצום, שגרין כינה “חצר הגן של האביב הנצחי”, שבו יכלו הקונים ליהנות מפסלים, קרנבלים לילדים, בתי קפה, אקליפטוסים ועצי מגנוליה, ציפורים ועשרות הסחות דעת אחרות.
העיצוב של גרין לסאות’דייל יהפוך לארכיטיפ הבניין החדש והמשפיע ביותר בעידן שאחרי המלחמה. בדיוק כפי שגורדי השחקים המקוריים של לואי סאליבן, הגדירו את קו הרקיע העירוני של המחצית הראשונה של שנות העשרים, הקניון של גרין התפשט, תחילה בפרברים באמריקה ואחר כך ברחבי העולם. בתחילה הקומפלקס נחשב כדרך להימלט מהחורפים הקשים של מינסוטה, המרחב הציבורי הסגור של גרין, האיץ הגירה המונית של מבקרים לאקלים מדבריים ואקלים טרופיים שהתאפשרו על ידי המצאת המזגן. כיום, חמש עשרה הקניונים הגדולים בעולם, נמצאים כולם מחוץ לארה”ב ואירופה ושני שלישים נמצאים במדינות עם אקלים חם כגון הפיליפינים, בנגלדש, מלזיה ותאילנד. מלזיה ותאילנד. בעוד הקניון עצמו יתרחב במידה ניכרת, התבנית הבסיסית תישאר קבועה: שתיים עד שלוש קומות של חנויות, המקיפות חצר סגורה, המחוברת על ידי דרגנועים.
אבל יש אירוניה טרגית מאחורי ההצלחה שלו. הקניון עצמו היה רק חלק קטן מהעיצוב של גרין לסאות’דייל. החזון האמתי שלו היה ליצור מרכז עירוני צפוף, מעורב, עם הולכי רגל, דירות מגורים, בתי ספר, מרכזים רפואיים, פארקים ציבוריים ומשרדים. רחבות הקניון לנוחות הולכי הרגל שלהן, היו עבור גרין דרך לייבא ערכים מטרופוליים אירופיים לשממה פרברית אמריקאית.
עם זאת, “תלמידיו” ומחקיו, מעולם לא מימשו את החזון הגדול של גרין. במקום להסתובב במרכז המסחרי בצפיפות גבוהה, בשימוש מעורב, הם הקיפו אותו עם מגרשי חניה. הם החליפו את קרנבל החצר שלו במגרשי מזון. קהילות אכן פרחו סביב הקניונים החדשים, אבל הם היו בעיקר התפתחויות בלתי מתואמות של בתים חד-משפחתיים בעלי צפיפות נמוכה. סאות’דייל תוכנן להיות התרופה לאי הסדר בפרברים, במקום זאת הוא הפך לקטליזטור.
רעיונותיו של גרין בכל זאת משכו מעריץ אחד, שהיו לו את המשאבים הכספיים שיכללו לתת לו לממש אותם: וולט דיסני. השקת דיסנילנד בשנת 1955 הייתה הצלחה מדהימה, אבל הצלחת הסביבה המתוכננת בתוך פארק השעשועים, יצרה מעין תגובה מנוגדת בשטחים שבחוץ, שהוסבו במהירות ממטעי תפוזים למוטלים זולים, תחנות דלק ולוחות מודעות. דיסני, לכן, החל לתכנן להקים את פרויקט הדור השני של הפארקים שלו, שבו הוא יכול לשלוט על הסביבה כולה, לא רק על פארק השעשועים, אלא על הקהילה כולה סביבם.
דיסני תכנן לעצב עיר שלמה מאפס, כזו שתמציא מחדש כמעט כל אלמנט של החוויה העירונית המודרנית. הוא כינה את זה בשם EPCOT, קצר עבור העיר המתוכננת של המחר. בעוד חברת דיסני תבנה בסופו של דבר פארק שעשועים עתידי בשם EPCOT, לא היה לזה שום קשר לחזון של דיסני, שהיה אמור להיות קהילה אמתית עם תושבים במשרה מלאה, לא עוד אטרקציה תיירותית.
במהלך המחקר שלו, דיסני הושפע מהכישוף של גרון. גרין כלל מילים טובות על דיסנילנד בספרו “לב הערים שלנו” והוא חלק את שאט נפשו של דיסני ל”שבילי האימה” המשתרעים, שהתפשטו סביב פארק השעשועים. כך, כאשר החליט דיסני לקנות שטח עצום של שטחי ביצות במרכז פלורידה ולבנות שם “עיר קידמה” – כפי שכינה זאת – גרון היתה הפטרון הקדוש המושלם לפרויקט. כמו התוכנית המקורית של גרין לסאות’דייל, היא עמדה להיות קהילה שלמה מסביב לקניון.
עיר הקדמה של דיסני הייתה אמורה להיות מאוד אנטי רכבים. במרכז העיר היה אזור שנקבע לו מרחק הליכה רצוי של האזרח הממוצע. מכוניות ייאסרו מאזור בו דשא ירוק ודרכי תחבורה חדשות ינותבו לתושבי העיר. בדיוק כמו בפארקי השעשועים של דיסני, כל כלי האספקה והשירות ינותבו מתחת לעיר באמצעות רשת של מנהרות תת קרקעיות. עם זאת, דיסני מת מסרטן בשנת 1966 בעוד הפרויקט שלו היה עדיין בשלבי התכנון.
מדוע לא נבנתה עיר הקדמה? אנו מתמקדים בחזון של גרין / EPCOT רק בקיומו של מרכז הקניות. אבל הקניון מסיט את העין מהאלמנטים האחרים שיש להם ערך. העובדה שהמבקרת העירונית ג’יין ג’ייקובס, שניחנה בסלידה עזה למתכננים, זיהתה את הכישרון במודל של גרון, אמור לספק לנו תובנה כלשהי. ניקוי מכוניות מכל מרכז העיר; בנייה מעורבת לשימוש דיור צפוף באזורים פרבריים; יצירת אפשרויות מסה-טרנזיטציה שונות שיתאימו לסולם הטיולים הממוצע; שירותי outing מתחת לאדמה – כל אלה הם רעיונות פרובוקטיביים שנחקרו בנפרד בקהילות רבות. אבל עד עצם היום הזה אף אחד לא בנה עיר קידמה אמיתית – כלומר אין לנו מושג איך זה יכול היה להיות, לראות את כל הרעיונות האלה נפרסים בו זמנית. קניון או לא קניון, אולי הגיע הזמן שננסה לפתח את החזון קדימה.
