בספר על אנדלוסיה, בשם “הקישוט של העולם”, כותב הסופר הסכסוני מהמאה ה-10 Hroswitha: “זה היה הפרק בתרבות של אירופה כאשר יהודים, נוצרים ומוסלמים חיו זה לצד זה והזינו תרבות משותפת ומורכבת של סובלנות… שם היהודים המציאו מחדש את העברית; שם הנוצרים אימצו כמעט כל היבט של הסגנון הערבי – מהסגנון האינטלקטואלי של הפילוסופיה ועד הסגנונות האדריכליים של מסגדים…”.
אנדלוסיה, האוטונומיה המאוכלסת ביותר בספרד, שבירתה סביליה, הייתה לאורך כל השנים גן עדן, אשר תרם לספרד חופים חוליים נפלאים ויפים, הנמתחים לאורך קילומטרים, את מדבר טברנס, שהוא המדבר היחיד באירופה, ארכיטקטורה עוצרת נשימה שהשתמרה מאות שנים ונחשבת לשיא תרבותי – אלהמברה בגרנדה, המזקיטה בקורדובה והג’ירלדה בסביליה, שהן חלק מהמורשת העולמית של אונסק”ו, לצד בתים לבנים ציוריים, בהם שוכן עם אנדלוסי מאוד ידידותי ופתוח, גאה במסורות ובמנהגים שלו, כמו פלמנקו ומלחמות שוורים, שמקורם באנדלוסיה, כמו גם האגדות על דון חואן וכרמן.

מדוע שנאו הספרדים את הפלמנקו
עם זאת, אנדלוסיה שוחרת שלום זו, שהסתדרה עם כל העולם וכל הדתות שחיו בה כיבדו והזינו זו את זו – הסתכסכה דווקא עם ספרד ודווקא בגלל תרומה תרבותית שנואה ולא מוערכת אחת שלה – ריקוד הפלמנקו.
לאורך כל ההיסטוריה בעברה של המדינה, הפלמנקו נחשב בספרד למופע וולגרי ופורנוגרפי. הספרדים ראו בפלמנקו מכת מדינה, סגנון אשר מקבע אותה בעבר ומונע ממנה להיות מודרנית.
הסיבה למוניטין הנורא של הפלמנקו בקרב האליטות הספרדיות והציבור הרחב במהלך המאות ה-19 וה-20, הייתה שמבחינה היסטורית, מופעי פלמנקו התקשרו לאוכלוסיית הצוענים המנודה והן התרחשו באזורים נחשלים ומוכי פשע.
האליטות הספרדיות תיעבו במיוחד את העובדה שבעולם מגדירים את הזהות הלאומית של ספרד, דרך אינקוויזיטורים, קבצנים, שודדים, לוחמי שוורים, צוענים ורקדניות פלמנקו והן נלחמו בקדחת הפלמנקו בכל המשאבים שיכלו לגייס.
מבקריו של פלמנקו חולקו לשלוש קבוצות עיקריות: הכנסייה הקתולית ובעלות בריתה השמרניות, אינטלקטואלים ופוליטיקאים מהשמאל ומנהיגים מתנועות פועלים מהפכניות.
כל אלה תפסו את הפלמנקו סוג של כת המונית ונהנתית, שהובילה לחוסר צניעות, להתמוטטות המשפחה ולהיחלשות הפטריה.
גם אינטלקטואלים מתקדמים רבים, גרסו שהריקוד יחד עם מלחמות השוורים – מהווים בספרד מחסום של נחשלות. הם ראו בהם תרבות המונים ובידור נהנתני, שגרמו להסחת דעת שמנעה מספרדים לפתור את החוליים הרבים של האומה, כמו מערכת פוליטית מושחתת, מערכת חינוך לא מספקת ובלתי שוויונית, מחסור בתשתיות ובידע טכנולוגי ואי-שוויון עצום בין עשירים לעניים. הפלמנקו ואורח החיים הנלווה לו, כך האמינו, מנעו מהעובדים ליזום מהפכה כדי לשים קץ לאי-שוויון חברתי, פוליטי וכלכלי.

מתי הוענקה חנינה תרבותית לפלמנקו
אלא שאז, באו הירידים העולמיים של סוף המאה התשע עשרה ותחילת המאה העשרים ואלה חשפו את הקסם של הפלמנקו לעולם.
אמני אוונגרד אירופיים כמו סרגיי דיאגילב וקלוד דביסי, שנכחו בהופעות פלמנקו בירידים העולמיים של פריז בשנים 1889 ו-1900, נישבו בקיסמו. זה הוביל את האינטלקטואלים והאמנים הספרדים כמו מנואל דה פאלה ופדריקו גרסיה לורקה, להעלות בדרגה את צורת הפלמנקו הזו למדרגת “תרבות גבוהה”.
האהדה לה זכה הפלמנקו מצד האירופאים, שינתה את המשמעות התרבותית של הפלמנקו עבור אמנים ואנשי רוח ספרדים, באותה מידה שבה התמיכה האירופית של המאה ה-20 בג’אז ובלוז אפרו-אמריקאי, סייעה לפופולריות שלהם בארצות הברית.

מתי הספרדים הפכו את הפלמנקו לסמל לאומי
בשנות ה-50, לאחר שנים של בידוד בינלאומי, משטר פרנקו היה זקוק לכסף. זה הוביל את המשטר לקדם את הפלמנקו כדי להזניק את תעשיית התיירות של ספרד. המשטר השתמש בפלמנקו כסמל סטראוטיפי במיתוגה של ספרד.
אהבתם של תיירים לפלמנקו, הגדיל בספרד את מספר המועדונים שהתמחו בו, פרסם רקדניות פלמנקו בחוברות תיירות וחברות תעופה, עודד אמני פלמנקו מקצועיים לככב בסרטים הוליוודיים והצליח להביא מיליוני תיירים ואת כספם כדי לסייע במימון הפריחה הכלכלית של ספרד.
אפשר לומר גם, מצד שני, שהפלמנקו של היום עבר גם מסחור קיצוני.