אחת העיתונאיות שזעמו על האיסור, הייתה מרתה אליס גלהורן Martha Ellis Gellhorn, כתבת המלחמה של המגזין האמריקאי “Collier”. רבים הכירו אותה כאשתו השלישית של ארנסט המינגווי, אבל הישגיה כעיתונאית עולים בהרבה על נישואיה הקצרים לסופר. את ארנסט המינגווי הכירה כאשר סיקרה יחד איתו כעיתונאי, מקרוב ובאומץ את מלחמת האזרחים בספרד בשנת 1937.
בליל ה-6 ביוני 1944, לפני שהספינות יצאו לנורמנדי, עשתה גלהורן את דרכה לחוף הים באמתלה שהיא יוצאת לראיין אחיות על ספינה ששימשה כבית חולים. לאחר שעלתה על סיפון הספינה, היא הסתתרה בשירותים והגיחה החוצה רק כשהספינה הייתה בדרכה לצרפת. מאוחר יותר באותו לילה, לאחר שהכוחות נחתו והאבק הקרב בחוף החל סוף סוף לשקוע, גלהורן ירדה לחוף עם זוג רופאים וחובשים כנושאת אלונקה, כדי לאסוף את הפצועים. בכאוס של המלחמה, לאף אחד לא היה אכפת שגלהורן היא אישה, למעשה האישה היחידה שנחתה בנורמנדי באותו יום.
זמן קצר לאחר שגלהורן פרסמה את סיפורה במגזין קולייר’ס, המשטרה הצבאית עצרה אותה והיא הייתה אסורה במחנה צבאי מחוץ ללונדון. גלהורן נמלטה מהמחנה אחרי ששכנעה טייס בריטי להטיס אותה לאיטליה.

העיתונאית מרתה גלהורן המשיכה לסקר מלחמות וסכסוכים שבהם הייתה מעורבת ארצה. היא סיקרה את מלחמת וייטנאם ואת הסכסוך הישראלי-ערבי בשנות ה-60 וה-70. היא עדיין הייתה בחזית ודיווחה על מלחמות האזרחים במרכז אמריקה כשהייתה בגיל שבעים ועל פלישת ארצות הברית לפנמה ב-1989 כשהייתה בגיל שמונים ואחת.
בסוף שנות השמונים שלה, ראייתה התדרדרה והיא התעוורה כמעט לחלוטין. אחרי שחלתה בסרטן השחלות שהתפשט לכבד שלה, היא התאבדה ב-1998, בגיל תשעים, בבליעת קפסולת ציאניד.

גלהורן הייתה רק בת 28 כשסקרה את המלחמה הראשונה שלה ובשנות ה-80 המוקדמות לחייה כשהיא סקרה את האחרונה (הפלישה האמריקנית לפנמה), בין לבין היא כיסתה כמעט כל סכסוך משמעותי במאה ה-20. לאחר מלחמת האזרחים בספרד היא דיווחה על הפלישה היפנית לסין, המשבר הצ’כי, מלחמת החורף בין ברית המועצות לפינלנד וכל האירועים המשמעותיים של מלחמת העולם השנייה (כולל שחרור דכאו). מאוחר יותר סיקרה את מלחמת ששת הימים ואת הסכסוכים בווייטנאם ובניקרגואה. תמיד היא סיפרה את סיפוריהם של אחרים, אלה אשר “סובלים מההיסטוריה”. היא התחמקה מסנטימנטליות ומ”כל הבולשיט הזה של להיות עיתונאי אובייקטיבי”, היא כתבה בצורה חיה, באש ובזעם, בניסיון לזעזע את העולם ולחשוף בפניו את האמת של הדדיות: שמה שמשפיע על צד אחד משפיע על כולנו, כי מתחת לנתוני הסטטיסטיקה שוכבים אנשים.

מרתה גלהורן הייתה אשה יוצאת דופן, אשר דיווחיה על מלחמות הסתירו מלחמות רבות אשר הסתתרו בנפשה של גלהורן עצמה. עיתונות היא טיוטה של היסטוריה וכך גם דיווחי מלחמה. בסערת העימות האלים, העיתונאים אינם ניזונים מהיסטוריונים לגבי המניעים וההשלכות של העימות. ערפל המלחמה מכיל תעמולה, דעות קדומות, בורות וצורך לספר סיפורים מרתקים לקוראים הספונים בבתיהם ולעתים קרובות מגבילים ומעוותים את הבנתם. צנזורה ואינטרסים פוליטיים דואגים להסוות את האמת העירומה. כתבי מלחמה יכולים להיראות, אפילו לעצמם, כמו טפילים על אומללות.
סמואל ג’ונסון כתב כך עוד ב-1758: “בין האסונות שממיטה המלחמה ניתן למנות בצדק את העדפת השקר על האמת”. מרתה גלהורן בהחלט לא הייתה קדושה והייתה מודעת לפיתוי של להביא סיפורים מרגשים מאזורי לחימה. היא הרי הייתה נשואה במשך חמש שנים לאחד המחוללים הגדולים של נרטיבים המעצימים את עצמם, ארנסט המינגווי, או במילה פשוטה יותר, של פיקציות. כתבותיה מעידים על כך שהיא לא הייתה חסינה מפני הבוז העצמי על הפיכת אלימות וסבל לסיפורים וכסף.

הומניזם ואקטיביזם החו חלק מה-DNA שלה והם התגבשו כבר בתחילת דרכה, כאשר עבדה במינהל החירום הפדרלי, אשר הביא לנשיא רוזוולט נתונים משכונות מצוקה. היא הייתה בת 25 ונחשפה לעוני, רעב, מחלות וייאוש מוחלט. היא החליטה להביא לא עובדות וסטטיסטיקות, אלא את הסיפור האנושי, הדיווחים תיארו בחדות ובצורה מרגשת, אנשים ללא כל תקווה ועם זאת גאים מספיק בכדי להמשיך בחייהם. היא התפעלה מהחוצפה שלהם והכתיבה של הייתה רוויה בבכי וזעם. מספיק חזקה כדי לגעת בליבה של אלינור רוזוולט, אשר הזמינה אותה לארוחת ערב בבית הלבן כדי לחלוק עמם סיפורים על מה שראתה. כאשר גלהורן פוטרה מאחר והמרידה עובדים מובטלים באיידהו הכפרית, אלינור דאגה לה למגורים בבית הלבן עד שהיא תסתדר.

נישואיה להמינגווי חוללו אף הם מלחמות. לאשתו הראשונה לא הייתה קריירה ואשתו השנייה וויתרה על עבודה נחשקת ככתבת במגזין Vogue הפריזאי. אלא שגלהורן הייתה אשה שונה. הסופר דרש ממנה נאמנות מוחלטת וטוטאלית והעמיד בפניה את הבחירה בין כתבת מלחמה לאשתו של הסופר הנערץ. כשמגזין Collier בחר לשלוח את המינגווי לסקר עבורו את ה-D-Day, גלהורן התגנבה לאורך הרציף בנמל, בלילה קר ורטוב, מבלי שהייתה לה תוכנית אמיתית איך להצטרף לכוחות הלוחמים וכששוטרים צבאיים עצרו אותה, היא נופפה בתג עיתונות שפג תוקפו, הצביעה על ספינת בית חולים לבנה ענקית עם צלב אדום בצדה, שבמקרה עמדה שם – ואמרה שהיא שם כדי לראיין אחיות על הספינה.
המבצע היה כבר בעיצומו, כ-160,000 חיילי בעלות הברית שוגרו לעבר נורמנדי על גבי 5,000 כלי שיט, בהתקפה האמפיבית הגדולה ביותר שראה העולם אי פעם. רועדת היא עלתה לסיפון, בידיעה שאם מישהו יתקל בה היא תיאסר מיד ותאבד את תעודת העיתונאית שלה לנצח. היא נעלה עצמה בשרותים ויצאה רק עם עלות השחר, למצוא עצמה מול צוקי נורמנדי והמחזה המטריף של אלפי משחתות, ספינות קרב, ספינות קרב ותובלה, מתחת לשמים שהמטירו אלפי פצצות בו-זמנית. כשירד הלילה, היא ארזה אוכל ותחבושות, מים וקפה ועלתה לחוף עם קומץ רופאים וחובשים – לא כעיתונאית אלא כנושאת אלונקה – מחלצת את הפצועים, מחוף גדוש בגופות מדממות. כל הלילה היא עמלה, עם שלפוחיות על ידיה, מוחה ולבה צרובים בדימויים של כאב ומוות שלא ימחו לעולם. מאוחר יותר היא תגלה שכל אחד ממאות העיתונאים הנחשבים, כולל בעלה, ישבו מאחוריה במרחק בטוח והביטו במתרחש עם משקפת, לאחר שלא הצליחו להגיע לחוף. עד מהרה התפרסם סיפורו של הסופר המינגווי בקולייר’ס לצד סיפורה של העיתואנית גלהורן, אבל האמת כבר נכתבה על החול של חוף נורמדי והיא לא תימחק לעולם – היו 160,000 גברים על החוף הזה ואישה אחת. גלהורן.

לקריאה נוספת: הרומן Love and Ruin של Paula McClain עוסק בנישואיה של מרתה גלהורן לארנסט המינגווי.