במאי אין ארץ אחרת בטקס האוסקר (צילום רויטרס)

תמצית הסרט: בעקבות החלטת בג”ץ בדבר הפקעת האדמות והסבתן לשטח-אש (2022), חלה הרעה משמעותית בתנאי החיים של בני מסאפר-יטא. מאחר ומדובר בקהילה שוחרת שלום ונטולת כוח פוליטי, גם הפגיעות הקשות במשאבי הקיום הדלים שלהם, נענות במחאה שקטה והתנגדות בלתי אלימה. באחד הרגעים הקשים ומכמירי הלב בסרט, עוקבת המצלמה אחר הדחפורים הצבאיים, המשטחים את בית הספר היסודי ואת מגרש המשחקים של ילדי הקהילה, שהוקמו בכספי תרומות וכך שוללים מהם שביב של תקווה לעתיד טוב יותר.

מתוך אין ארץ אחרת (צילום יחסי ציבור)

הזכייה באוסקר הציבה את יוצרי הסרט בעין הסערה התקשורתית. שר התרבות הישראלי קרא להחרים את הסרט ולאסור את הקרנתו, מעצבי דעת קהל המזוהים עם הימין הישראלי, הוקיעו את יובל אברהם והאשימו אותו בבגידה ובני משפחתו קיבלו איומים על חייהם ונאלצו לעזוב את ביתם. מן העבר האחר, הארגון הפלסטיני הממונה על החרם האקדמי והתרבותי על ישראל (PACBI), פרסם הצהרה רשמית בשפה הערבית, בדרישה להחרים את הסרט ויוצריו מטעמים של הפרת תקנים ונורמליזציה.
נראה כי היוצרים הצליחו לגעת בעצבים החשופים בציבורית הישראלית והפלסטינית, בהציגם נרטיב אלטרנטיבי המסמן אפשרות לחיים משותפים ותקווה.
אני מבקשת לקרוא את הסרט בהתבסס על דימויים מרחביים וארכיטקטוניים ולהראות כיצד הם משקפים את יחסי הכוחות בין ישראלים ופלסטינים. אנשי קהילת מסאפר-יטא נאלצים להתמודד עם הרס שיטתי של בתיהם. בכל פעם שאחד הבתים נהרס ורכושם הדל מושלך החוצה, הם מקימים בתים חדשים ופחונים מאולתרים, בהתבסס על חומרים זמינים מכל הבא ליד. פרקטיקה זו, שאותה כינה קלוד-לוי-שטראוס בריקולאז’ (bricolage) מתבססת על בנייה והטלאה של חומרים זמינים וזולים. היא רווחת במחנות פליטים ובאזורי אסון, מזוהה עם תנועות של מרי והתנגדות וניתן לראותה כ”אדריכלות של חירות” (יעקובי, 2003).
במסגרת המאבק על בתיהם ואדמתם, משתכנים הפלסטינים במערות האבן הפזורות ברחבי מסאפר-יטא ושבתקופות קדומות שימשו גם למחסה ומגורים. המדיניות הצבאית הדוחקת את הפלסטינים אל המערות, ממקמת אותם בפאתי המרחב וגם בשולי הזמן. היא קוטעת את רצף הזמן הליניארי, ומסמנת אותם כאנשי מערות נחשלים. בה בעת, דחיקת רגליהם אל המערה, חלל שנתפס כחלק מרקמת הנוף הטבעי ועל כן איננו בר הריסה, מספקת לתושבים הגנה סבירה יחסית.

במאמרו Function and Sign: The Semiotics of Architecture – מדבר אומברטו אקו בשבחי המערה, שהיא המבנה הארכיטקטוני הראשון. המערה סיפקה לאדם הגנה מן הקור והחום, הסערות וחיות הטרף והתקבעה במאגר הדימויים האנושי כשם קוד למחסה ומקלט. חלליה הקמורים המדמים רחם, ואופייה החמים והנעים הפכו את המערה למקום התכנסות אידאלי. במערה נוצרה השפה, קירותיה אפשרו העברת מסרים, ובחלליה נערכה חלוקת מזון, פעילות חברתית ותרבותית משותפת. כך, בחסות המערה, הפך האדם מחיה אגואיסטית לברייה חברתית ולכן ניתן לראותה כערש הציביליזציה. (Eco, 1932)
תפיסה זו, של המערה, כחממה לתרבות האנושית, מהדהדת לכל אורכו של הסרט “אין ארץ אחרת”. דודתו של באסל, שבנה הארון אל-עראם נורה על ידי מתנחל והופך נכה ומשותק, משכנת אותו במערה ונשארת לצידו עד יום מותו. במערה נערכות ארוחות משפחתיות הנראות טעימות ומפתות למרות דלותן והמעמד כולו מבליט את תחושות האהבה והדאגה. אל מול מסך הטלוויזיה השטוח שתלוי על קיר המערה, נערכות התכנסויות המשפחתיות ובה מתקיימים גם מעמדים אינטימיים. באחד מהם, דודתו של באסל למודת הסבל והמכאוב, מאמצת אל חיקה את דוחא בתה הצעירה ומרדימה אותה במילים של אהבה.

בנאום הזכייה בטקס האוסקר, הבליט הבמאי יובל אברהם את שותפות הגורל הקושרת בין ישראלים ופלסטינים ואמר את הדברים הבאים:
“יצרנו את הסרט הזה יחד, פלסטינים וישראלים, כי יחד הקולות שלנו חזקים יותר. […] כשאני מסתכל על באסל, אני רואה את אחי, אבל אנחנו לא שווים. אני נהנה מחופש והוא נשלט על ידי חוקים צבאיים. יש דרך אחרת: פתרון פוליטי ללא עליונות אתנית, עם זכויות לאומיות שוות לשני העמים. האם אינכם יכולים לראות שהעם שלנו יהיה בטוח לחלוטין, ברגע שהעם של באסל יהיה חופשי לחלוטין? אתם לא מבינים שהגורלות שלנו שלובים זה בזה? שהעם שלי יהיה בטוח באמת אם העם של באסל יהיה חופשי באמת?”

החזון העתידני אותו פורס יובל אברהם, נופל על אוזניים ערלות בשני המחנות וזוכה בעיקר להוקעות וגידופים. בדומה לשוכני המערה במשל האפלטוני, המהופנטים מן הצללים המרצדים על קירותיה, שבויים מרבית הישראלים בעולם של דימויים חדשותיים וטלוויזיוניים, המאפשרים להם להסתגר מאחורי חומות של בורות וחוסר ידיעה, להתחפר בנרטיבים אודות נצחיות הסכסוך ולאטום את ליבם לסבלו של האחר. בהיפוך יוצרות אירוני, נראה שבניגוד לישראלים השבויים במערה האפלטונית, הפלסטינים העושים שימוש במערה כמחסה מגורים, מצליחים לייצר חיי קהילה המבוססת על ערבות הדדית אנושיות וחמלה. לצד היותה אפשרות מגורים, ניתן לראות במערה גם צורה של תודעה, שבקרב עליה, כך נראה, השיגו הפלסטינים את הניצחון המוחלט. נשאלת השאלה האם ביום מן הימים ישכילו הישראלים לצאת מחשכת המערה האפלטונית, להישיר מבט לאורה הבוהק של המציאות ולראות את התקווה שמחכה בחוץ?

העיתונאים-אקטיביסטים באסל אל-עדרא ויובל אברהם