צילום: אדריכל עודד רפופורט

בית השגריר הצרפתי, ניצב בראש מדרון בשכונת עג’מי שביפו, משקיף אל הים התיכון. הבית תוכנן ונבנה בין השנים 1938-1933 ובשנת 1949 נרכש על–ידי ממשלת צרפת. מעטים יודעים את ההיסטוריה המופלאה של הבית, אשר נבנה בשיתוף פעולה בין איש עסקים מוסלמי ואדריכל יהודי, באמצעם של ימי הפרעות ביפו.
הבעלים המקורי, אשר בנה את הבית יוצא הדופן ביפו בסגנונו המשלב מסורת ומודרניזם, היה איש עסקים אמיד ויצואן תפוזי יפו, ערבי מוסלמי ותושב יפו: מוחמד אחמד עבדול רחים.
עבדול רחים היה גם הרבה כסף וגם טעם טוב והוא פנה לאדריכל שהאמין שהוא הטוב ביותר לתכנן עבורו בית מידות מודרני ייחודי – הוא ביקש מחברו הטוב האדריכל היהודי יצחק רפפורט, לתכנן לו אותו.
יצחק רפפורט (1901 – 1989) היה אדריכל מפורסם באזור והוא תכנן מספר לא מבוטל של מבנים ביפו, ביניהם בית החולים הצרפתי על שם סנט לואי ביפו, הניצב בקרן הרחובות יפת ולואי פסטר, בית החולים דג’אני (צהלון), בית ספר סנט ג’וזף והוא התמחה בסגנון הבינלאומי המודרניסטי.
רפופורט נענה בשמחה לבקשת חברו. בית עבדול רחים תוכנן גם הוא על–פי פרמטרים מודרניסטים מובהקים, אך תפקודו היה כבית משפחה מוסלמית מסורתית, בו קיימת הפרדה בין חללי האירוח לחלל הפרטי ובין הנשים לגברים. הוא השקיע את כל כולו בבנייה והכניס בה חידושים רבים, כמו חניון עילי למכונית היוקרה של הבעלים וסלון ענק בקומת הקרקע, עם דלת לחדר סתרים למפגשים דיסקרטיים.
עבדול רחים ביקש בית מודרני ומעודכן, כיאה לבעל הון ודמות ציבורית מכובדת, אך השומר בקפדנות אחר אורח החיים המוסלמי. כך התקבל יצור כלאיים – בחוץ וילה מודרנית בסגנון הבינלאומי, אך בפנים בית ערבי מסורתי.
לא פחות מאשר האדריכלות של הבית, מרתק סיפור הקשר בין עבדול רחים ליצחק רפפורט, הוא סיפורה של ידידות מופלאה, בפרט כאשר הכל מתרחש בשנות מאורעות תרצ”ו-תרצ”ט — הן שנות המרד הערבי הגדול (1939-1936). עבדול רחים היה מראשי הפורעים הערבים ביהודים אך כל זה לא מנע ממנו לבנות את ביתו עם אדריכל יהודי, שהיה פעיל בארגון ההגנה, אך שמח לבנות את ביתו של מנהיג הכנופיות והשניים שמרו על יחסי חברות נאמנים ומלאי אמון, לאורך כל הדרך.
כדי לפקח על תהליך הבניה היה רפפורט, חבר פעיל בארגון “ההגנה”, מגיע לשכונת עג’מי ובונה את חווילתו של חברו, אחד ממנהיגי “הכנופיות הערביות” ביפו., כשהוא לבוש בלבוש ערבי מסורתי. אחת לכמה ימים, הוא היה עושה דרכו במכוניתו עד פאתי שכונת מנשייה הערבית, בתווך שבין יפו לתל אביב. שם עטה על עצמו גלבייה, כאפייה ועקל. מחופש לערבי חצה את הקווים מצפון לדרום, מקום בו המתין לו עבדול רחים. רפופורט למד בעברו בבית ספר תיכון באלכסנדריה שבמצרים ודיבר לכן ערבית רהוטה. הוא הוצג בפני ידידיו של המארח כקרוב משפחה המתגורר בכווית, אשר הגיע לביקור. עבדול רחים כינס את בעלי המקצוע, שהיו מקבלים הנחיות מרפפורט בערבית רהוטה. בערב היה חוזר רפפורט לביתו בתל–אביב.
לעיתים קרובות נכח רפופורט בתכנון מבצעים נגד היהודים, על ידי מפקדי הכנופיות שהיו מתכנסים בבית הנבנה. לאחר שרפופורט חצה את הקווים צפונה וחזר הביתה באותה דרך, הוא מיהר לדווח למפקדת ההגנה על אותן מזימות שנרקמו ומנע בכך פגיעה ביישוב היהודי. עם זאת הוא הקפיד שעבדול רחים לא ייפגע וכי ייעשה שימוש הגנתי בלבד במודיעין שאסף.
בשנת 1948, סיפר עבדול רחים לרפופורט על כוונתו לעזוב את הארץ, במענה לפניית מדינות ערב אשר פלשו לארץ ישראל ובקשו מהערבים לפנות את השטח כדי להקל על כיבושו. למרות שהיו לו בני משפחה שבחרו להישאר ביפו, השאיר עבדול רחים ייפוי כוח בלתי חוזר על כל רכושו בארץ ישראל דווקא בידי רפופורט ובקשו לנסות ולממש אותו עבורו בתום המלחמה. הוא ביקש מחברו היהודי להיות האפטורופוס על רכושו הרב ולמנוע משלטונות ישראל להשתלט על הנכסים ולהגדירם כ”רכוש נטוש”.
רפפורט אכן הצליח לשמור על הרכוש עם קום מדינת ישראל שחרר רפופורט את הרכוש מידי האפוטרופוס לנכסי נפקדים באמצעות המסמך ומכר אותו לגורמים שונים, לרבות ממשלת צרפת, אשר רכשה את בית מגוריו של עבדול רחים והפכה אותו למעון הרשמי של שגרירה בישראל.
את כל הכסף שהתקבל בתמורה לבית ולרכוש, העביר במלואו וביושר מוחלט, לידי חברו עבדול רחים שהשתקע בנאפולי שבאיטליה. השניים נפגשו בנאפולי בשנות ה-50 ושם העביר לו רפפורט מזוודות של מזומנים.
עבדול רחים נפטר בשנות ה-60 ובשנת 1981, בגיל שמונים, פרש רפופורט לגמלאות והותיר את המשרד בידי בנו האדריכל עודד רפופורט, הממשיך לנהל גם היום את “רפופורט אדריכלים”. מלבד המבנים שתכנן ביפו, יצחק רפופרט (יחד עם שותפיו, ד”ר אשר גליברמן וצבי פרנקל) חתום גם על תכנון בית מפעל הפיס, המבנה של עיתון הארץ בקרית המלאכה, בי”ס אליאנס ברמת אביב, קולנוע מקסים, בית ביטוח מנורה ועוד.

קראו עוד:
האדריכלות של בית השגריר הצרפתי

אדריכל יצחק רפופורט