כך האמן אחמד יאסין, מהכפר עסירה א-שמלייה ובוגר הפקולטה לאמנות של אוניברסיטת אן מג’ה An Majah בשכם, בחר להשתמש בעלי הקקטוס הקוצניים והכבדים, לציור עם אמירה פוליטית. באקריליק לבן וירוק ובחריתה על העלים (“אסור לי לטעות, כי חריתה אי אפשר לתקן”, הוא אומר) הוא מצייר תינוקות שזה עתה נולדו, מצייר תינוק יונק מצמח הקקטוס, דרך חור שנוצר על ידי כדור רובה, אישה זקנה עם עיניים עצומות ומצח מקומט, אוחזת במפתח המזוהה עם זכות השיבה: “לכל הפליטים הפלסטינים צריכה להיות הזדמנות לחזור לבתיהם שלפני הנכבה” הוא אומר.
ציור של יד אוחזת אבן, היא ההתייחסות הכי גלויה לאלימות בין ציוריו. הוא לא מצייר סכינים, הנשק הכי נפוץ בהתקוממות הנוכחית, או כלי נשק אחרים. באבן הוא רואה אולי סמל, המתעלם מכך שאבן הרגה ויכולה להרוג חפים מפשע. הוא אומר שבכוונתו שציוריו יטיפו לשלום “אני לא מצייר שהידים, וגם לא מצייר סצנות המתרחשות בסכסוך הנוכחי בין ישראלים לפלסטינים”, הוא אומר “אני מצייר דימויים שמספקים גם שביב של תקווה ולא רק ייאוש. כיום, הפחד שולט בשטח בקרב עמי, הפלסטינים, אך גם בקרב ישראלים. עם זאת, אמן צריך לקבל מבט ממעוף הציפור, וזה מה שאני עושה”.
הצבר מופיע לא מעט באמנות הישראלית, כסמל בדומה לעלה של זית, כדימוי טעון ובעל משמעויות רבות. כך אצל הרמן שטרוק בתחריט “שיחי צבר בפלסטינה” (1903), ענף הצבר של דני קרוון בציור “טבע דומם נטוש” בכפר ערבי נטוש (1955), בשני גברים המטילים על משוכת צבר את מימיהם, בציור שמן (2011,) של הצייר הערבי-ישראלי מיכאל חלאק, בעבודות של האמן עסאם אבו שקרה תושב אום אל פאחם. האמנית נטי שמיע עופר, יצרה מיצב המחבר בין עלי הצבר לסורגים ולמשרבייה ויחד הם יוצרים מבנה. המעצב יוסי למל, הידוע בכרזות הפוליטיות הנוקבות שלו, עשה לאורך עשורים שימוש בדימוי של הצבר, המפורסם שבהם הוא בכרזה משנת 1999, עם דמות שמוציאה לשון בצורת צבר “זה מסמל את המשחק בין רוך ואגרסיה. הלשון היא כאילו רכה, אבל מילים יכולות להרוג”, הוא הסביר בראיון לגלובס “אנחנו כבר נוגעים בשאלה של זהות – אם הצבר בהגדרה שלו זה מי שנולד פה, אז למה שהפלסטינים לא יהיו צברים כמונו?”. (צאלה קוטלר הדרי, גלובס, 29.6.2017).

הצבר אצל דני קרוון

הכרזות של יוסי למל