כר ענק של בתים קטנים המכסה את העמק, החל לגדול ולהתפשט מקבוצה קטנה של סטודנטים, שבנו את מגוריהם בסמוך למרכז הבודהיסטי שהוקם בשנת 1980. יותר מאלף בתים חדשים נבנו מדי שנה ובשנת 1986, אוכלוסיית התושבים מנתה כ-6,000, נזירות ונזירים יחד. ככל שהמכון צבר פופולריות, מוניטין וגדל בשטחו, הגיעו אליו יותר ויותר סטודנטים סינים ובינלאומיים, עד שכיום חיים ולומדים בו מעל 50,000 נזירים, נזירות ותלמידים.
היישוב מורכב מאלפי בתי מגורים אדומים וחומים ובקתות למדיטציה, שנבנו מבוץ או עץ. לוקח כשבוע לבנות בית באזור ועלות הבנייה זולה יותר ככל שעולים גבוה יותר בהרים. יש הפרדה מגדרית ביישוב – וקיר מפריד בין הצד בו דרים הנזירים לזה של הנזירות. לרוב בבתים יש מספיק מקום רק למיטה, תנור וארובה. השירותים הם קהילתיים, נפרדים לגברים ונשים.
בשל המחלוקות הפוליטיות עם סין, הממשלה הסינית מגבילה את כמות התושבים ואף פינתה בכוח כמה מהם. מרבית הבתים נהרסו במהלך אותה תקופה.
המקום מוקף בנוף, בתים קטנים, סמטאות קטנות ורחובות צרים, צבעים ותחושה משחררת של חוֹפֶשׁ. הנזירים מדברים מעט אנגלית והם מסבירי פנים לתיירים. אם זאת, קשה יהיה להם למצוא בה מקום לינה, כי מעבר לסימפטיה למבקרים מן החוץ, זה לא אתר נופש מאחר שהרווח הכספי אינו מעניין את הנזירים. יש מלון אחד ראוי במקום, אך הוא יקר ותמיד מלא ומוזמן מראש.