הכפר האיטלקי שלא דובר איטלקית וממשיך לחיות בעבר, בהרמוניה עם הטבע

הכפר Sancto Lucio de Coumboscuro מכונה “פרובנס הקטנה” של איטליה. הוא נמצא ליד הגבול בין אזור פיימונטה באיטליה ודרומית לפרובנס בצרפת.. המקומיים יפרדו מכם ב”arveire” הלא מוכר ולא ב”arrivederci”, השגור באיטליה. השפה הרשמית בכפר היא פרובנס, דיאלקט ניאו-לטיני עתיק מימי הביניים, של אוקסיטנית, השפה המדוברת ברחבי חבל אוקסיטניה בצרפת.
איטליה הכירה רשמית בקיומו של המיעוט האוקסיטני בשנת 1999 ושפת הפרובאנס מוגנת כעת בחוק והיא אף נכללת באטלס שפות העולם בסכנת הכחדה של אונסק”ו.

רק כ-30 אנשים חיים בכפר, רובם רועי צאן החיים בהרמוניה עם הטבע. כרי הדשא ושדות הלבנדר הסגולים ובוהקים מכסים את מרחבי הכפר והנופים עוצרי נשימה מול הפסגות האלפיניות, המשתרעות עד ל-Cote d’Azur, המיתולגיה של הריביירה הצרפתית.
אין שם ברים, סופרמרקטים ומסעדות והפעילות התוססת ביותר בכפר, היא קטיף פטריות בסוף השבוע. אין שם טלוויזיה ולא היה גם אינטרנט, אבל זה לא חסר למי שממילא לא היה לו אותם מעולם. כשיש כאן הפסקת חשמל במשך שבועיים ברציפות, אף אחד לא בפאניקה, כולם מדליקים מנורות שמן ישנות שהיו שייכות לסבא ולסבתא שלהם.

אגנס גארון, בת 25, היא רועת הצאן מספרת “אני מתעוררת עם עלות השחר כדי לדאוג לכבשים. אני עובדת 365 ימים בשנה, אפס חגים. אני לא מכירה את חג המולד וגם לא את ערב השנה החדשה, כי גם בזמן החגים, העדרים שלי צריכים לאכול”. האם היא לא מרגישה איזו החמצה? “זה מתגמל על הכל כשאת רואה לידת כבש.”
אמה של אגהס מגדלת קנאביס וצמחי מרפא אחרים למטרות רפואיות, ומכינה סירופים מעלים.
אם אתם רוצים לברוח הכי רחוק מהחדשות, לחיקו של העולם העתיק, תוכלו להזמין מ-Garrone הזקן מקום בצימר היחיד בכפר – La Meiro di Choco, אותו הוא מנהל, חווה ישנה עם בקתות עץ מסורתיות, ארוחת בוקר טרייה היישר מהערוגה ומהמטע ובערב תוכלו להתכרבל מול השקיעה בשמיכת צמר כבשה איטלקית מקומית בשם Sambucana, או Demontina.

חבל פיימונטה בו שוכן קומבוסקורו, היטלטל בין השלטון האיטלקי לצרפתי מספר פעמים בהיסטוריה, מה שמסביר את זה שהמקומיים לא מרגישים לא איטלקים ולא צרפתים – פשוט פרובנסים.
האזור המיוער בו נמצא הכפר, מחולק ל-21 כפרים זעירים, הפזורים על פני עמק גרנה הבתולי. במרכז הכפר קפלה ישנה, שבנו בשנת 1018 נזירים צרפתים.
כל שנה בחודש יולי, אלפי דוברי פרובנס, לבושים בלבוש מסורתי, עולים לרגל אל הרומיאז’, הם יוצאים מפרובנס שבדרום צרפת לאורך האלפים עד לקומבוסקורו.
גם בלי עזרת האינטרנט והטלוויזיה, יש בכפר אווירה קסומה וסיפורים תוכלולשמוע למכביר מתושבי הכפר, המאמינים שהיער מסביבם מאוכלס בפיות ובעלי חיים בשם סרוואן, שלימדו אותם להכין חמאה, גבינת Toma ו-Castelmagno.
מדי שנה, Coumboscuro מקיים את Boucoun de Saber, יריד אוכל פופולרי המציע מעדנים אלפיניים ממוצא פרובנס.
באשר למטבח המקומי, חלק מהמתכונים המסורתיים כוללים את La Mato, או “המשוגע”, המורכב מאורז, תבלינים וכרישה וכן bodi en balo תפוחי אדמה מעושנים המחוממים באח בטקס עתיק. רוטב Aioli, רוטב על בסיס שום ים תיכוני, הפופולרי גם במקומותינו, מלווה מנות קלאסיות ותוכלו לקנח ב- Dandeirols, מקרוני תוצרת בית המוגש עם קצפת ואגוזים.

תמונות באדיבות photo – Coumboscuro Centre Prouvença

הכפר האיטלקי שאי אפשר לנקוב בשמו

לפי הפולקלור, הסיפור של הכפר האיטלקי שלא אזכיר את שמו, מחשש לעין הרע, מתחיל בשנות ה-40, כאשר Biagio Virgilio, אז ראש הכפר, הכריז בישיבת ראשי עיירות וכפרים בעיר הסמוכה מאטרה: “שהנברשת הזו תיפול אם אני לא אומר את האמת!” מיד משסיים את המשפט, הנברשת צנחה מהתקרה והכפר שלו הפך באחת לשם נרדף לאותות רעים.

כיום, Colobraro (אופס…) עדיין נחשב למקום שעדיף לא להזכיר את שמו. תושבי הכפרים הסמוכים קוראים לו ‘Cudd Pais’ (‘הכפר ההוא’ בניב המקומי), וממהרים לנקוש בעץ כשהם שומעים את השם, נגד עין הרע.
תושבי הכפר מצידם יסבירו לכם שכל זה המצאה של אנשים “כשמשהו קורה למישהו, כמו תקר בגלגל או שהמנוע במכונית מתקלקל, הם מאשימים בזה מיד את הכפר”, הם יאמרו.
הכפר ההוא ממוקם בין קלבריה לפוליה, אזור בזיליקטה הדרומי של איטליה, העוטה מרחבים פראיים לא נגועים על ידי בני אדם, עם עיירות רפאים וכפרים עם קשר חזק למסורת ואמונות טפלות. שם שוכנות ה- masciare, המכשפות, נשים חזקות שרווחו ברחבי דרום איטליה בשנות ה-50 ושמרו על שלום הכפר שלהן באמצעות לחשי קסם והטלת קללות על אויבים. הן מצידן תרמו אף הן לכך ששמו של הכפר הפך לשמצה ברחבי איטליה, על כך שהוטלה עליו קללה שתביא מזל רע לכל הסובבים בו.

אלא שתושבי הכפר ידעו לנצל את האמונות הטפלות והאגדות הללו לתועלתם ובשנת 2011 הם ארגנו מופע רחוב שנתי עם השם המתגרה “חלום על לילה… בכפר ההוא Dream of a night… in that village’’. מדי אוגוסט מגיעים לכפר מבקרים מרחבי האזור כדי לצפות במופע בכיכובן של מכשפות ה-masciare ודמויות מפחידות אחרות, המתרחש לאורך הרחובות והכיכרות. בהגיעם מקבלים האורחים קמע מזל של הכפר: ה-abitino, המכיל שלושה גרגרי מלח נגד כישוף, שלושה גרגרי חיטה כסמל לפוריות, שלוש מחטי רוזמרין לטובת אהבה ויופי ופרחי לבנדר כסגולה לשלווה.
אחת הדמויות המככבות בפסטיבל הכפר היא Monacello (מילולית ‘נזיר קטן’), שעל פי האגדה המקומית, הוא רוחו של ילד שמת לפני שעבר טבילה, אבל ילד שובב כנראה – היא בעלת חוש הומור, מבצעת תעלולים כמו לדגדג אנשים תמימים וללחוש מילים מפתות באוזני הבנות. נקודת התורפה שלו היא הכובע הקטן והאדום שלו, שבלעדיו הוא לא יכול לחיות.
מחזה אייקוני נוסף בפסטיבל הוא בכיכובם של “אנשי הזאב” המוכרים באזור בשם ‘Lupumanare’. אלה גברים שנולדו בחג המולד בחצות ואשר בלילות ירח מלא, הופכים ליצורים דמויי זאב שמטילים אימה על כפרים שלמים. אלא שניתן לשחרר אותם מהקללה הזו הרובצת עליהם, פשוט בדקירת סיכה: טיפת דם מאפשרת לגברים להפוך לאחד האדם.

העיירה האיטלקית שמקבלת את פני האביב עם נחשים חיים

בכל שנה, ב-1 במאי, העיר הקטנה Cocullo במרכז איטליה, חוגגת לכבודו של הקדוש הפטרון השומר עליה San Domenico Abate. החגיגה לא שונה מחגיגות קתוליות רבות אחרות, מלבד זאת שבמהלכה פסלו של הקדוש מכוסה כל כולו בנחשים חיים.

הייתה תקופה שבה נחשים לקחו חלק בטקסים מסורתיים רבים ברחבי אירופה, עד שנעלמו  – מלבד בקוקולו, שם פסלו של הנזיר הבנדיקטיני בן מאה ה-10, שהקים מנזרים ברחבי איטליה, נישא ברחבי העיר בתהלוכה, כשהוא מכוסה בנחשים חיים.
כבר בחודש מרץ, כשהשלג מתחיל להימס, הולכים אלה הנקראים serpenti להר קאטיני כדי לתפוס נחשים לא ארסיים. הם מחזיקים אותם בקופסאות עץ במשך כחודש, מאכילים אותם בביצים ובעכברים חיים. בבוקר היום הראשון של מאי, התושבים מתאספים בכיכר המרכזית של העיירה, שם הם מציגים בגאווה את הנחשים שלכדו. לאחר מכן, ארבעה סבלים נושאים את פסל הקדוש אל מחוץ לכנסייה וכורכים עליו את הנחשים החיים. אם הנחשים מתכרבלים סביב ראשו של הקדוש, זה מבשר שנה של מזל טוב ואם הנחשים נושרים ארצה, זה נחשב למזל רע. הקהל המהופנט נדחק כדי לגעת בפסל בזמן שהתהלוכה מסתובבת בעיירה. בסופו של יום, הנחשים משוחררים בחזרה לטבע.

המקור באגדה נוצרית מימי הביניים, אז פול הקדוש ממלטה, שרד הכשת נחש, מאז המגע עם הנחש הלא מזיק גורם לסוג של שחרור והתגברות על הפחד הטבעי מלגעת בנחשים והשגת שליטה בפחד מאיומי העולם, גם זה העל טבעי, של שליטה באימת אי הוודאות של החיים עצמם.
כ-200 איש חיים בקוקולו, אך מדי שנה נוהרים לכפר הקטן כ-10,000 צליינים ותיירים כדי להשתתף באירוע זה.