המעצב, האמן והאדריכל ישראלי רון ארד, הוא כעת בן 65. הוא הקים את הסטודיו שלו לעיצוב One Off בשנת 1981 ואחריו את Ron Arad Associates בשנת 1989. עד לאחרונה כיהן גם כפרופסור לעיצוב במכללה המלכותית לאמנות. הוא מעצב רהיטים עם פנטזיה, פסלים בככרות ערים, מציג תערוכות בגלריות נחשבות וכעת אף מעצב מחדש את המלון הידוע לשימצה מפרשת ווטרגייט בוושינגטון. התחלנו איתו מקפה של בוקר ועד לכוסית יין בבר לונדוני בערב.
אני קם בין 7 ל-8 בבוקר, קורא עיתון, מסתכל ב-iPad שלי ולאחר מכן מכין ארוחת בוקר לכל מי שנמצא במקרה בבית, זה תמיד אשתי ולפעמים אחת משתי בנותי.
אני גר בבלסייז פארק, בצפון לונדון, הסטודיו שלי ממוקם לא הרחק משם. כשאני מאוד טוב אני מטייל ברגל לשם, כשאני פחות טוב, אני נוסע, שזה רוב הזמן. אלה שני מקומות שאני מחזיק כבר יותר מ-30 שנה. לפני כן הייתי בקובנט גארדן, אבל ראיתי את המקום הזה יום אחד בדרך הביתה והתאהבתי בו. מהכביש יש שער, לידו עץ ויסטריה שניטע באופן בלתי חוקי על ידי בית הספר השכן – זה נהדר.
יש לנו אחד משולחנות הפינג פונג שעיצבתי בחצר, אשר משמש אותנו די הרבה. הוא מאוד מיוחד, עשוי פלדת אל-חלד ולא שטוח, יש לו כרס, כלומר זה גורם למשחק להאט. ברגע שאתה משחק על השולחן הזה אתה מכור ולא רוצה לשחק על כל השולחנות האחרים.
הסטודיו מבולגן ולא מאורגן, כמוני. אבל אני מוקף אנשים מאורגנים, אחראים, כך זה עובד.
אין לי שגרה, אני כמו כדור משחק, פוגעים בי דברים שונים כי לעתים קרובות אנו עובדים על פרויקטים רבים בו זמנית. לפעמים דברים מקודמים לקדמת התור כי אני מתעניין בהם יותר וסקרן לפתח אותם באותה עת.
אני מכור לקפה. אף אחד לא שואל יותר “רון, אתה רוצה קפה?” הם יודעים כי התשובה היא תמיד כן. אז בכל פעם שמישהו עושה קפה, אני מקבל אחד, קפוצ’ינו. אנחנו מאוד בררנים כאן, יש לנו ציוד טוב להכנת קפה.
ישנם 20 אנשים שעובדים בסטודיו. נדרתי נדר לפני הרבה זמן שאנחנו לעולם לא נעלה על המספר הזה, כי אני לא רוצה להפוך את הסטודיו למקום לא אישי שבו נעשים דברים עבורי. אני אוהב להיות מעורב.
לפעמים אנו מאזינים למוזיקה, לעתים רחוקות מאוד אנחנו שמים אוזניות, אם יש תלונות על הבחירה במוזיקה. אני חושב שבקומה למטה כולם פחות או יותר סגורים על מי יהיה DJ. אני בקומה העליונה, שם יש פחות אנשים ולכן הבחירה היא קצת יותר קלה. לעתים קרובות אני מאזין לרדיו, בשקט.
אני מגיע לסטודיו סביב 09:00 ועובד עד 1 אחה”צ, כשכולנו עושים הפסקה לארוחת צהריים במשך שעה. זהו חלק שימושי של היום. אני מסיים סביב 7 PM.
קירות הסטודיו שלי הם כאוס יפה, מכוסים דגמים, דוגמאות וציורים של דברים שעשינו. זה נהדר. אנשים שמגיעים לכאן בפעם הראשונה שמחים עם מה שהם רואים.
אני לא חושב שהגישה שלי לעבודה התפתחה במשך השנים, אבל יש שינוי בפעילויות. נהגנו לעשות דברים כאן, לגזור לרתך, אבל את זה עושים כיום במקום אחר.
השראה היא כל מה שקרה עד לפני שתי דקות ורעיונות הם החוליה הזולה בשרשרת. אף פעם לא סבלתי מהבלוק של האמן ולא פקפקתי בעבודתי. הבעיה שלי היא לדעת אילו רעיונות ליישם ואילו רעיונות לעכב לשימוש מאוחר יותר.
אני יודע מתי יצירה נגמרה כשאני מקבל את התשלום עבורה. אבל בדרך כלל לפרויקטים שלי יש תאריך יעד קפדני, כך שעבודה נעשית כאשר היא צריכה להיעשות.
עיפרון הוא הכלי השימושי ביותר שלי, אבל את רוב הסקיצות אני עושה עכשיו על טבלט Wacom, שבו העיפרון שלך, או החרט, יכולים להתיימר להיות מיליון דברים. לפעמים אני עושה הדפסים מהטאבלט, יכולת להשבע שזה ציור בצבעי מים של ממש.
אני מבלה בערבים במפגשים עם חברים, האזנה למוסיקה ומשחקים. אני מכור למשחק הלוח Snatch, שזה כמו שבץ נא על סטרואידים.
אני ישן מספיק, אבל אני אף פעם לא אומר, “עכשיו אני אלך לישון”: אני בדרך כלל יכול להירדם כשאני עושה משהו אחר, כמו לקרוא ספר.
