REUTERS/Kim Hong-Ji .

מדענים העלו פעם סברה שאולי יש לנשים גן מיוחד שמסייע להן לצלול לעומק ללא נשימה, אבל הסתבר שאין להן כוחות מיוחדים, אלא הן פשוט אומנו היטב מגיל צעיר.
הן לבושות בגדי צלילה, נועלות נעליים מנומרות, נושאות טוואק, זהו הכדור הכתום התלוי על כתפן וצף על פני השטח במהלך הצלילה ומשקולות עופרת מחוברות למותניהן, כדי לזרז את הצלילה לעומק.
הן יוצאות מהמים עייפות וחסרות נשימה, אבל, בו בזמן, מגלות כושר גופני ונפשי מרשים, בעבודה מסוכנת, הן חוצות מדי יום את הגבול הדק בין חיים למוות (כמו סכנת היפותרמיה וחנק, כרישים או הסתבכות בשיחי אצות). דואליות קוטבית אצל הנשים, הכוח והעוצמה שבהן, בשילוב עם שבריריות אנושית.

בשנת 2016, מנהג ה-haenyeo נוסף לרשימת אונסק”ו של מורשת תרבותית בלתי מוחשית, מכיוון שמספר הצוללות הצטמצם מכ-20,000 בשנות ה-60 ל-2,500 נשים בלבד בשנים האחרונות. נשים רבות מג’ג’ו עוברות לערים גדולות כמו סיאול כדי ללמוד ולעבוד. בעבר, הנשים בג’ג’ו עבדו או בשדות או בים. בנות התאמנו בשחייה בגיל 7 ואז למדו איך לצלול למעמקי האוקיינוס, בגיל 15. אז הן יכלו להתחיל את הקריירה שלהן כ-haenyeo עד שנותיהן הבוגרות. בעבר, החברה הקוריאנית תייגה את הגברים כעמוד התווך של המשפחה וציפו שהם יהיו המפרנסים, אך למרות שמלאכה זו נשלטה על ידי גברים במקור, היא החלה לשקף את החברה המטריארכלית למחצה של הג’ג’ו במאה ה-18 וממשיכה להיות מונהגת על ידי נשים כיום.
בניגוד לסטראוטיפים רומנטיים שונים, בעיקר מצד תיירים, המכנים אותו “בתולות ים”, אלה נשים עניות וקשות יום, העוסקות במלאכה מפרכת בכדי לפרנס את משפחתן וילדיהן. הן לא מחפשות תהילה, אלא הישרדות. נשים בשנות ה-90 לחייהן נוטשות את ההליכונים שלהן והופכות לצוללות. מבקרים בג’ג’ו רואים נשים בשנות ה-80 וה-90 לחייהן נוטשות את ההליכונים שלהן על החוף ולובשות בגדי צלילה.

למרות שמקורו מהאי ג’ג’ו, המנהג Haenyeos מתקיים גם באזורים סמוכים כמו בוסאן, ים סין המזרחי וים סין הדרומי, גם במדינות כמו יפן, מדינות דרום מזרח אסיה ואפילו רוסיה.
באי ג’ג’ו יש מוזיאון המציג את ההיסטוריה של האניאו והרקע התרבותי שלו. מסעדות רבות מתגאות בפרסומים שלהן כי הן מגישות “פירות ים שדלו נשות haenyeo”. רובן מתרכזות באי מראדו Marado ששטחו 75 דונם, אחד מ-60 האיים סחופי הרוחות המרכיבים את מחוז ג’ג’ו, זהו עולם אחר לגמרי מהטכנופוליס ספוג הניאון של סיאול.
האי ג’ג’ו מכונה “האי של 18,000 האלים” והוא שומר על המסורות הדתיות העתיקות שלו, בנות מאות שנים, עם מקדשים שמאניסטיים ופסלי אבן השומרים על שטחי מרעה. בלילות סוערת הרוח על פני האי – אמא טבע מזכירה מי השליט כאן. האי בן 690,000 תושבים נהנה מרבבות תיירים ובשנים האחרונות גם מזרם של אמנים שנמלטים מהחיים המתועשים של הבירה – מה שמסביר את כל הגלריות ובתי הקפה המינימליסטיים הניצבים לאורך כביש החוף. ג’ג’ו משתנה, אבל נותרו בו מתחמים מהנוף הישן.
אבל יותר מכל דבר אחר, מה שמסמל את ג’ג’ו ובלתי ניתן לחיקוי, הן נשות הים שלה, העוסקות במלאכה שגברים החלו אותה בשנת 434 לספירה והן ובמאה ה-18 הפכה לנחלת הנשים בלבד.
לא רק נחישות הפלדה הזו מייחדת את הנשים הללו; זו האחווה ביניהן, של אחיות. הנשים יעזרו אחת לשנייה ואם מישהי מהן תסיים את היום המפרך עם שלל דל, חברותיה יעזרו לה להשלימו. תשאלו מדוע המקצוע הפך לנשי והתשובה תהיה “בג’ג’ו, הנשים קשוחות יותר מגברים”.