לאחר מאות שנים, שינויי האקלים והתיעוש המהיר בגוג’אראט, התחילו להרוס את בתי הגידול של המנגרובים המקיימים את הגמלים הללו והם מעמידים את הגמלים הללו בסכנת הכחדה ומסכנים את פרנסתם של הרועים הנוודים שלהם (לחלב גמלי Kharai יצא שם כמועיל בטיפול בשחפת, סוכרת וסרטן). אם לפני עשור היו יותר מ-10,000 גמלים בגוג’אראט, כעת יש פחות מ-4,500.

“אבותיי העבירו לי את הגמלים האלה”, אומר אמין ג’ת, בן 53 (India Today, ספטמבר 23) “הם כמו הילדים שלי. איך אני יכול לראות אותם מתים מול העיניים שלי?” חברות ייצור המלח הרבות בביצות המנגרובים, יוצרות מרבצי מלח על ידי הגבלת כניסת מי הגאות למנגרובים. זה מייבש את הצמחים ובסופו של דבר ממית אותם. תחנות כוח, נמלים ותעשיות אחרות אחראיות גם להרס בתי הגידול. חברות המלח טוענות מצידן שהן מביאות פיתוח ומקומות עבודה לאזור שהוא לא יותר מאשר שממה. “האדמה שהוקצתה לנו היא שממה מלוחה, ששום דבר לא יכול לצמוח עליה”, אומר בהרט רוואל, נשיא איגוד יצרני המלח ההודי, המייצג יותר מ-60 חברות.

עד לפני כשני עשורים, תעשיות כאלה הרסו את המנגרובים בתנופה תעשייתית גדולה וללא מפריע. בשנת 2011, הממשלה ניסחה חוקים מחמירים והגבילה את הפיתוח באזורי המנגרובים. אבל אז החברות מצאו פתרון חדש. הן יחסמו את נחלי גאות המים ויובילו למוות טבעי של המנגרובים תוך כשנה, לאחר מכן, הקרקע תוכרז כשממה וניתן בקלות לתבוע אותה על ידי התעשיות.
ממשלת הודו שמה לב להיכחדות הגמלים ובשנת 2015 הגדירה אותם בסכנת הכחדה. הוקמו “מחנות בריאות” לגמלים וארגונים ללא מטרות רווח קיבלו מימון למתן תמיכה ורבייה וטרינרית לרועים.
תושבי האזור הפסטורלי הם הפקיראני ג’אטים, נוודים, ללא בית קבע והם יוצאים בדרך כלל שלוש פעמים בשנה לחפש שטחי מרעה לגמלים שלהם. עיסוקם העיקרי הוא גידול גמלים. בכל מקום בו הם מתיישבים, נשות המשפחה בונות בתים העשויים מקנים, חבלי יוטה ועץ הנקראים פאקהס.

צילום: Sahjeevan, Shanna Bake, RITAYAN MUKHERJEE