האמן César Manrique (1919–1992) מייצג אמנות מודרנית באיים הקנריים, ברוח התקופה, אבל אבל הוא חלוץ האקולוגיזם ונקודת המבט יוצאת הדופן שלו על היחסים בין האדם לטבע, הניכרת וכה בולטת בעבודתו, היא מיוחדת לו.

בכל רחבי הארכיפלג אנו רואים כיצד האמנות שלו מהווה מחווה לאיים הקנריים ולארץ הולדתו. מונומנטים קטנים שמדברים בעד עצמם, אבל אפשר לבקר בהם כדי להתחבר לסביבה.
האמן Manrique נולד בארסיפה, לנזרוטה. צייר רב תחומי, פסל, אדריכל ואמן, למד במדריד ולאחר מספר שנים בהן הציג את עבודותיו בכל העולם, עבר לניו יורק, מכה האמנות של שנות ה-60. מקץ עשור חזר ללנזרוטה והשתקע סופית באי הולדתו.

כאן ואז הוא התחיל את הפרויקט האישי והשאפתני ביותר שלו: שימוש באי עצמו כקנבס סביבתי. את האהבה שחש לארצו ניתן לראות בעבודותיו, המשקפות את הכבוד שלו לסביבה ולמסורת האדריכלית המקומית. “זה היה המקום הכי יפה על פני כדור הארץ. החלטתי להראות לעולם את היופי של לנזרוטה”, אמר. בשנת 1978 הוענק לו “Weltpreis für Ökologie und Tourismus” (פרס עולמי לאקולוגיה ותיירות המוענק על ידי גרמניה).
עבודתו האמנותית של מנריקה עקבה אחר המגמות של תקופתו, אך יצירותיו בטריטוריית האיים הקנריים ראויים לציון כפרקטיקות חדשות. בכולן, מנריקה שואף לדיאלוג של אינטגרציה מכבדת מאוד עם הסביבה הטבעית. מצפים, גנים, יצירות אמנות לאורך החוף, מרכזי תרבות… הרשימה אינסופית ובולטת במקוריות ובמודרניות הבלתי נגמרת שלה.
עבודתו של מנריקה היא סמל של האי לנזרוטה, במיוחד, אבל היא מתבלטת גם בפוארטוונטורה, טנריף, לה גומרה ואל היירו.

ה”ג’מאוס דל אגואה” היה המרכז הראשון לאמנות, תרבות ותיירות שנוצר על ידי מנריקה ואחת הדוגמאות המובהקות להרמוניה בין אמנות לטבע. האמן השתמש בחלק הפנימי של מנהרה וולקנית, כדי ליצור אודיטוריום טבעי בעל יופי יוצא דופן. לידו, גן עצי דקל עם אגם מלאכותי ומוזיאון ‘Casa de los Volcanes’, מרכז וולקנולוגי מדעי ותרבותי.
על החוף, “Lago Martiánez” הוא דוגמה נהדרת לארכיטקטורה הפתוחה לים. עם שטח פנים של 33,000 מ”ר, לגונה זו מעוצבת כמו אזמרגד ענק. חמישה איים עם מסעדות וחללי אירועים למבקרים. הטרסות והגנים עם הצמחייה האוטוכטונית שלהם מייצרים אווירה של אקזוטיות וכל כולו של המתחם, לצד כמה פסלים של האמן, מתחבר בצורה מושלמת לארכיטקטורה המסורתית של האיים הקנריים.
תפוסתו האקולוגית הביאה אותו להפוך קבוצת בועות געשיות לביתו שלו, שבו הוא חי במשך שנים רבות. הבית המכונה Taro de Tahíche, שבו התרועעו אמנים וסלבריטאים רבים באותה תקופה, הוא כעת מטה הקרן César Manrique, ממוקם בכפר Tahiche.
הבית נבנה מעל זרימת לבה, מקום שנראה לא מסביר פנים אבל האמן הצליח להפוך אותו למקום קסום. החדרים בקומה התחתונה בנויים למעשה בתוך חמש בועות וולקניות טבעיות שנוצרו מגזים במהלך התפרצויות געשיות. יש גם גינה עם בריכת שחייה, דוגמה אמיתית לצורה בה אפשר לשלב אדריכלות וטבע.
לנזרוטה הוא האי הצפון-מזרחי בארכיפלג הקנרי הספרדי. אדמתו מכוסה באפר וולקני שחור. יש באי 300 הרי געש בגדלים שונים וההתפרצויות הגדולות שלהם, שהתרחשו בין 1730 ל-1736 העניקו לאי את המראה שיש לו כיום, עם אזורים שלמים באי מכוסים בלבה והצבע השחור האופייני לאדמתו. לנזרוטה ידועה גם בחופים היפים שלה, כמו חוף Papagayo או, עבור הגולשים, Playa Famara.
בהשוואה לאיים קנריים אחרים, לנזרוטה הצליחה לשמור על נשמתה ולשמר את יופייה, הודות לתקנות תכנוניות שנשמרו מהרפתקאות של בנייה שהשפיעה לרעה על איים אחרים בארכיפלג. לאמן הייתה השפעה מהותית על תשומת הלב והרגישות שיש לתושבי האי בנושא ההגנה על הסביבה.